קולו של פסוק
פרשת בלק
כי ברוך הוא
נושם גאווה
מהי תשובה?
ובגויים לא יתחשב
יסוד אמונת ישראל
יעקב וישראל
כי ברוך הוא
"וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים אֶל בִּלְעָם
לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם
לֹא תָאֹר אֶת הָעָם
כִּי בָרוּךְ הוּא" (במדבר כב, יב).
רבותינו זיכרונם לברכה פירשו כי אחרי שאסר ה' על בלעם ללכת עם האנשים – "לא תלך עמהם" – ביקש בלעם לקלל את ישראל ממקומו. לאחר שגם פתרון זה נאסר עליו – "לא תאֹר את העם" – הציע בלעם לברכם, אך נענה שעם ישראל איננו זקוק לברכתו – "כי ברוך הוא".
מכאן שלכל חלק משלושת חלקי הפסוק יש חשיבות בפני עצמו, ועלינו ללמוד מכל אחד מהם את המסר החבוי בו:
א. עצם ההליכה עם שונאי ישראל, אפילו שלא לשם קללה, עבירה היא. מדברי ה' לבלעם נישאת קריאה לכל אחד ואחד בכל הדורות להתרחק מעושי עוולה: "לא תלך עמהם"!
ב. בלעם מיקד את מבטו בכישלונם של ישראל, בפשוטי העם החוטאים – "העם". כוחה של הקללה טמון בגילוי חולשותיו של המקולל, ומכאן שיש להימנע מלהביט בעוונותיהם של הסובבים אותנו, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בעם ישראל כולו. להסתכלות שלילית ולדיבור שלילי יש כוח הרסני, וכשמטיחים בילד "אתה לא מבין כלום" – גורמים לו באמת שלא להבין כלום. יש להתאמץ למקד את המבט בטוב, לכוון כלפי מעלה ולעסוק בדיבור חיובי: "לא תאֹר את העם"!
ג. ברכת ה' מצויה בכל יהודי מעצם מהותו. ה' מלווה כל אחד ואחד, וכל שכן את העם כולו. הציווי שנצטווינו כולנו הוא להתבונן פנימה, ולראות מבעד לקליפה של מי שנראה לנו כפושע את האור הבוקע מתוכו – "כי ברוך הוא"!
נושם גאווה
שליחי בלק באים לבלעם ומבקשים ממנו להתלוות אליהם כדי לקלל את ישראל. בלעם מבקש רשות מה' ונענה בשלילה, ובמענהו לשליחי בלק הוא איננו מצליח להסתיר את גודל גאוותו:
"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם" (במדבר כב, יג).
במילים אחרות, בלעם אומר לשרי בלק כי סירובו של ה' איננו נובע מהיות ישראל עם קדוש וברוך, אלא משום שהם, השרים, אינם שליחים ראויים.
השרים מבינים את המסר:
"וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ" (שם פסוק יד).
עימנו הוא מאן להלוך, כי אנחנו איננו מספיק חשובים. בלק מבין מייד כי בלעם יסכים להגיע רק בתנאי שיקבל את הכבוד הראוי לו לטעמו, ועל כן
"וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה" (שם פסוק טו).
בלעם הוא נביא, אבל מידותיו מקולקלות. הכוח המניע אותו הוא רצונו לקבל כבוד מסביבתו, ותכונה זו תוביל אותו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.
בלעם איננו מבין כלל שכל הכבוד המוצע לו אינו אלא כבוד מדומה, וששליחי בלק אינם מעריכים אותו כהוא זה אלא רק מעמידים פנים כדי לקבל את מבוקשם. זה גורלו של כל אדם יהיר – מסביבו רוחשים חנפנים ושקרנים, אך ברגע שייכשל ולא יספק את הסחורה המבוקשת הוא יישכח ככלי אין חפץ בו.
וכך היה בדיוק גורלו של בלעם:
"וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד" (שם כד, יא).
היפוכו של בלעם הוא משה רבנו. משה רבנו הקטין את עצמו וברח מכבוד ומשררה, ועד היום אנו לומדים את תורתו: "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג, כב). זו היא גם דרכם של כל רבני ישראל שזכיתי להכיר – דלתם פתוחה לכול ואין מסביבם שום גינוני מלכות. כל אישיותם אומרת שליחות של עבדי ה' הממלאים את ייעודם לעזור ולסייע לאחיהם, ושאיפתם הגדולה היא שכולם יכירו את מלכותו של ה' – שהוא ורק הוא מלך הכבוד.
מהי תשובה?
בלעם יוצא לדרך רכוב על אתונו, ופניו אל היעד – לקלל את ישראל. והינה, מלאך ה' מתייצב על השביל בחרב שלופה ומונע מהאתון להמשיך בדרכה. בלעם אינו מהסס ומכה את אתונו שעצרה מלכת, ומלאך ה' מתגלה אליו ומוכיחו: כיצד זה הכית את אתונך? הלוא לולא עצרה האתון הייתי הורג אותך!
וזוהי תשובתו של בלעם למלאך:
"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי" (במדבר כב, ל).
אולי לא שם בלעם לב מרוב רשעותו, אך תשובתו המתריסה מוכיחה פעמיים כי הוא לא חזר בתשובה כלל וכלל. אף שאמר בפיו שהוא מוכן לוותר על המסע – הוא לא הצליח להסתיר את רצונו האמיתי.
"חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך" – לא משום שאני מבין ששגיתי בהתנהלותי אני אומר "חטאתי", אלא משום שאין לי כל ברירה אחרת, שאם לא כן תהרוג אותי.
"ועתה אם רע בעיניך אשובה לי" – אני מבין ש"בעיניך" מעשיי רעים, אך בעיניי הם טובים ויפים.
תשובה אמיתית איננה מתבטאת בעצירת החטא בשל פחד מעונש – אלא מתוך שכנוע פנימי וכן כיצד נכון לפעול, מהי הדרך הראויה וממה צריך להימנע. בדרך כלל אצל אדם שנפשו נקייה המפגש עם העונש פותח את עיניו, והוא משנה את דרכו מתוך הבנה שטעה – אף שהייסורים הם שעוררו את הטוב החבוי בתוכו. אך אצל בלעם אין ולו ניצוץ אחד קטן של תשובה.
יהי רצון שנדע כולנו למנף לטובה את הניסיונות ואת קשיי החיים – ונאפשר להם לפתוח את ליבנו ולעורר מתוכנו את האור האלוקי הנמצא בכולנו.
ובגוים לא יתחשב
"כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט).
באמצע הפסוק מופיעות שתי מילות קצרות – ומשמעותיות ביותר: "הן עָם". בני ישראל הם עם. אין זו דת כי אם עם.
הפסוק מפרט את מהותו של עם ישראל:
"הן עם לבדד – ישכֹן". כשעם ישראל הוא עם לבדד, כלומר עם היושב בארצו, מנהל חיים עצמאיים ונאמן לעצמו, רק אז הוא יכול לשכון לבטח ולפתח את יכולותיו הרוחניות והגשמיות.
אבל "ובגוים – לא יתחשּב". כאשר העם מצוי בגלות ומעורב בגויים אין הוא נחשב כלל בעיני סביבתו, והריהו כעלה נידף ברוח. ואולם, במילים אלו טמונה גם ברכה. חולשתו של עם ישראל בהיותו שרוי בקרב הגויים גורמת לו לשמור על ייחודו, וזוהי ערובה לנצחיות ישראל.
על תחילת הפסוק, "כי מראש צֻרים אראנו ומגבעות אשורנו", אמרו חכמינו ז"ל שהצורים הם רמז לשלושת אבות האומה, אברהם יצחק ויעקב, והגבעות רומזות לארבע האימהות, שרה רבקה רחל ולאה. נוסיף שהצור משקף את עם ישראל בארצו – בתוקפו וביציבותו – ואילו הגבעה מבטאת את מצב האומה בעת משבר, כאשר שפלה היא ואפשר לדרוך עליה בקלות.
בזכות האבות נראות לעין כול גדולתו וגבורתו של ישראל כאשר הוא שוכן בארצו – "אראנו" בשעה שהוא שוכן לבדד. ובזכות עינן החודרת למרחקים של האימהות מצליח העם להמשיך ולהתקיים גם בעיתות משבר. בשעה שהאומה אינה מתנשאת כראשי ההרים אלא דומה היא לגבעה, האימהות מלמדות אותנו להבחין בנצחיותו של עם ישראל. ראייתן של האימהות היא ראייה של "אשורנו" – ראייה פנימית וחודרת המסוגלת לצפות בנבכי נסתרות שאינם גלויים לעין כול. "אשורנו" כאשר "ובגוים לא יתחשב".
יסוד אמונת ישראל
בלעם רצה לקלל את ישראל. למטרה זו הוא חיפש את חולשות העם, את חטאיו ואת כשליו. כוונתו העמוקה של בלעם הייתה לשלול את המעמד המיוחד של עם ישראל כעם סגולה וכעם הנבחר, ובכך הוא מייצג את כל האומות בכל הזמנים. לנוכח כוונתו של בלעם ניצבת תשובת הא־ל:
"לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה?!" (במדבר כג, יט).
פסוק זה מתמצת את יסוד אמונתנו, אמונה בהשגחה שבחרה בעם ישראל לעם סגולה. חלקו הראשון של הפסוק המושם בפי בלעם פונה אל בלעם עצמו ואל כל ממשיכי דרכו: אולי חשבת, בלעם, שהא־ל הוא כמו פוליטיקאי שמבטיח אבל אינו מתכוון לקיים, שהבטחת ה' לעמו הייתה שקר מראשיתה? דע לך כי "לא איש א־ל ויכזב"! הא־ל אינו פוליטיקאי. כל מה שאמר הא־ל הוא רצונו האמיתי, ועל כן הוא לעולם לא יכזב.
ואם בכל זאת תקשה ותאמר: 'טוב, אולי הוא התכוון למה שאמר, אבל ייתכן שהמציאות השתנתה', על כך באה התשובה שהא־ל אינו "בן אדם ויתנחם". הוא אינו בן אדם שרואה רק את ההווה, ואינו משנה את דעתו בתגובה לשינוי במציאות. הא־ל סוקר הכול מתחילת הבריאה ועד סופה ואין אצלו מקום לשינוי דעה או למבחן מחודש. כשמדובר בא־ל, אין כל עניין שיתנחם על רצונו.
החלק השני של הפסוק הוא פנייה לעם ישראל, ובו מעומתים העשייה מול הכזב, הקיום מול היעדר השינוי בדעת ה'. וכך נאמר לעם: ראו בני ישראל, מהיום הראשון שדיבר הקב"ה עם האבות, דרך דיבורו עם הבנים בהר סיני, הוא מעולם לא הכזיב. האבות הצליחו להתפתח במרחב עוין בצורה מעוררת התפעלות, ולבנים ניתנה התורה שהבדילה אותם מכל העמים אחרי שה' הוציאם ממצרים. אתם עדים לכל אשר עשה ה', ועל כן עליכם להאמין שיקיים את הבטחותיו גם בעתיד.
ואנחנו הנמצאים ארבעת אלפים שנה אחרי אמירה זו יכולים להעיד שאכן לא עזב הקב"ה את עמו. בכל הדורות היו ניסיונות אין ספור לחסל את עם ישראל ולהעבירו על דתו, להשכיח ממנו את שורשיו ואת הכמיהה לארצו. והינה כלום לא הועיל, וכל ניסיונות החיסול נכשלו. גם בתקופות השחורות של הגלות הייתה השגחה נפלאה על עם ישראל. עם ישראל לא נמחק מן העולם, ולא זו בלבד אלא שהצטיין בכל מקום, והרדיפות האכזריות אות הן על בחירתו.
והינה, כיום אנו זוכים לקיום ההבטחה בכל תפארתה. עינינו רואות את תהליך החזרה לארצנו שהתחיל לפני יותר ממאה שנה, ומאז אינו פוסק. לאט לאט, בצורה עיקשת, מתרוקנות ארצות הגולה מהיהודים הגרים בהן, והיהודים עולים ארצה מרצונם או שלא מרצונם.
אם כן, במקום לקרוא את הפסוק בלשון תמיהה נשנה את לשונו ללשון בוטחת, ונכריז בקול:
הוא אומר והוא עושה – הוא מדבר והוא מקיים!
יעקב וישראל
"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, ה).
יעקב וישראל מייצגים שני ממדים של העם היהודי: יעקב הוא אבי המשפחה, ישראל הוא אבי האומה. המשפחה והאומה הם שני עמודי התווך של נצחיות ישראל.
ה"אוהלים הטובים" של יעקב הם המשפחות היקרות שבהן שני ההורים, האב והאם, בונים באהבה אמיתית ובנתינה הדדית בית של תורה ושל יראה. משפחות אלו הן כבודו של העם היהודי, והן שאפשרו לעם ישראל לשרוד במשך אלפיים שנות הגלות.
בימינו, כשרבים הם המזלזלים בערכי הבסיס הללו, כה חשוב לזכור את הברכה "מה טֹבו אהליך יעקב"!
ה"משכנות" הן בתי מדרש ובתי הכנסת, שבהם מתגלה שכינתו של ה' יתברך. שם, במקום המיועד ללימוד תורה ולתפילה, אנו בונים את בית ה' – ועל כלל ישראל מוטלת האחריות להקים בכל מקום בתי כנסיות ובתי מדרשות. עם מיוחד הוא העם היהודי, דאגתו איננה רק חומרית – מעייניו נתונים לדאגה הרוחנית שהתורה תהיה נחלת הכלל כולו: "מה טֹבו… משכנתיך ישראל".
קדושת המשפחה וההתלהבות בבתי המדרש הם הערכים הפנימיים השומרים על עם ישראל, עם הנצח.