קולו של פסוק
פרשת בהעלותך
אל מול פני המנורה
בני ישראל
אהבת המצוות
בין אברהם ליתרו
שני מנהיגים אמיתיים
הדרך האמצעית
שליח ה'
אל מול פני המנורה
"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח, ב).
הפסוק אינו מצווה על הדלקת נרותיה של המנורה, אלא רק על האופן שבו יעמדו הנרות: בהדלקת המנורה צריכים כל הנרות להאיר אל מול פני המנורה. מה פירוש "אל מול פני המנורה", ומהי משמעותו של ציווי זה?
הפשטנים מסבירים שתפקידה של המנורה להאיר את השולחן, ועל כן היא ממוקמת מולו. משמעות המצווה בעומק הפשט היא שהנרות, שהם האור הרוחני, יאירו את השולחן המייצג את עולם הכלכלה והחומר, שהרי כל עניינה של התורה הוא להאיר את העולם, ומה תועיל התורה אם תישאר כלואה בבית המדרש?
רש"י מפרש בדרך אחרת, על פי דברי חז"ל (תנחומא בהעלותך, ב). לדברי רש"י כל הנרות מימין ומשמאל צריכים לפנות אל הנר האמצעי, וטעם הדבר הוא שלא יאמרו "לאורה הוא צריך" – הנר האמצעי עומד בפני עצמו ונושא אור משלו, ואין הוא זקוק לתוספת אורה מן הצד. עיון במדרש יסייע לנו להבין את כוונתו העמוקה של רש"י: "להודיעך שכולו אור ואינו צריך לאורה, ולמה ציווה אתכם? כדי לזכות אתכם".
נראה שכך היא משמעות הדברים: הנר האמצעי הוא האור הא־לוהי, וששת הנרות משני צידיו הם אורותינו אנו, בני האדם – "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז). כל אחד מאיתנו נושא אור ייחודי המייחד רק אותו, ואין אורו של ראובן כאורו של שמעון. גם קרבתו של כל נר לנר האמצעי שונה מקרבתו של רעהו. ישנם אנשים בעלי שאיפות רוחניות גדולות הקרובים יותר לאור הא־לוהי, ויש שמרחקם מן האור הא־לוהי רב יותר.
על פי האמת המוחלטת אין לה' כל צורך באורו של האדם, כי מהו אורו של בן אנוש לעומת אור ה'? ואף על פי כן, כדי לזַכּותנו ציוונו הקב"ה להדליק את נרותינו שיאירו מול נרו. כאשר כל הנרות וכל האורות, גם הקטנים והמרוחקים ביותר, מאירים אל מול הנר האמצעי, נעשים כולנו שותפים לא־ל בהוספת אורה בעולם.
בני ישראל
"וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד
וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף
בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ" (במדבר ח, יט).
רש"י מדגיש כי הביטוי "בני ישראל" מופיע בפסוק חמש פעמים – ומוסיף כי חמש הופעותיו הן כנגד חמישה חומשי תורה:
"ואתנה את הלוים נְתֻנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל" – כנגד חומש בראשית, המתאר את הקמת בית ישראל ולידת שבטי ישראל. ללמדנו שהלוויים צומחים "מתוך בני ישראל", והריהם חלק בלתי נפרד מהאומה.
"לעבֹד את עבֹדת בני ישראל באהל מועד" – כנגד חומש שמות, העוסק בהקמת המשכן.
"ולכפר על בני ישראל" – כנגד חומש ויקרא, העוסק בקורבנות הבאים לכפר על בני ישראל.
"ולא יהיה בבני ישראל נגף" – כנגד חומש במדבר, חומש הנדודים של בני ישראל. בנדודיהם במדבר התמודדו בני ישראל עם נפילות קשות ועם חטאים רבים. מתפקידם של הלוויים לדאוג שעם ישראל לא ייענש בחומרה רבה מדיי ולא ייפגע אנושות בשל חטאיו.
"בגשת בני ישראל אל הקֹדש" – כנגד חומש דברים, חומש ההיערכות לכניסה לארץ ישראל. תפקיד הלוויים להכין את בני ישראל ולקדשם לקראת הכניסה אל ארץ הקודש – שבמרכזה ירושלים, הר הבית ובית המקדש.
הפסוק מדגיש שעל אף שהלוויים מובדלים מן העם – מטרת הבדלתם היא שמירה והגנה על העם. כבר בלידתו של עם ישראל נבחרו בני לוי להיות האחראים על אוהל מועד ושמירתו, והכוהנים שבהם נבחרו להקריב את הקורבנות, להגן על העם ולהכשירם להתקרב את הקודש.
כך צריך להיראות תפקידו של כל מנהיג. עליו לצמוח מתוך העם, לדאוג לרמתו הרוחנית ולכפר על חטאיו, להגן עליו בעת כישלונותיו ולהכשירו להתקרב גם הוא אל הקודש.
אהבת המצוות
משה רבנו ציווה את בני ישראל במצרים להקריב קורבן פסח לה' רגע לפני צאתם משעבוד לגאולה. מצווה זו נקבעה לדורות, ונצטווינו להקריב את קורבן הפסח במועדו מדי שנה בשנה. בחג הפסח הראשון לאחר יציאת מצרים הקריבו ישראל את קורבן הפסח, אך היו כמה אנשים שלא יכלו להקריב. הם היו טמאים לנפש משום שעסקו במצווה חשובה אחרת של קבורת מת, והיו פטורים מהבאת הקורבן. אולם אנשים אלו לא קיבלו את הדין וביקשו ממשה שהמצווה תחול גם עליהם:
"וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ט, ז).
הבה נשים לב לפרטי טענתם. הם לא שאלו "למה תיגרע המצווה מאיתנו", כי אם "למה נגרע". טענה זו ממחישה כי האפשרות שלא יקיימו את המצווה גרמה להם לחוש שהם עצמם נגרעים, שזהותם נפגעת ומצטמצמת. המצווה חסְרה להם כי בלעדיה הם לא יכלו להיות שותפים בעבודה הכללית של עם ישראל, ובעיקר כי נמנעה מהם ההתקרבות לה' שמעניקה כל מצווה ומצווה.
"האנשים ההמה" הבינו שקיום המצוות מקרב את האדם לאביו שבשמיים – ולימדו אותנו את היחס הראוי למצוות ה'. המצוות אינן משא המוטל על שכמנו כי אם זכות גדולה שזיכנו ה' יתברך. ועל כן לא ננסה להיפטר משום מצווה אלא אדרבה, נעשה כל שביכולתנו לקיים מצוות לרוב, כי כל מצווה מקרבת אותנו לה' וממלאת את חיינו במשמעות.
בין אברהם ליתרו
משה רבנו מזמין את יתרו להתלוות לעם ישראל בדרכו לארץ ישראל. יתרו מסרב, ותשובתו חד משמעית:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ" (במדבר י, ל).
גם תחנוניו של משה "אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ… וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם" (שם פסוק לא) אינם מועילים. יתרו נשאר אטום וחוזר לארצו ולמולדתו.
מסירובו של יתרו לעזוב את ארצו ואת מולדתו אנו מבינים שאף שהוא התגייר גיורו לא היה שלם, והוא אף פעם לא ראה עצמו כיהודי. גיור אינו מסתכם רק בקבלת מצוות התורה. גיור אמיתי דורש מהמתגייר לשנות את זהותו, לעזוב את ארצו ואת מולדתו לטובת ארץ ישראל ולקשור את עתידו בעתיד העם היהודי.
דברי יתרו הפוכים מהתנהגותו של אברהם אבינו, שקם וצעד לכיוון ארץ ישראל מייד עם קבלת ההוראה "לך לך מארצך וממולדתך" (בראשית יב, א).
משום כך זכה אברהם אבינו להקים את העם היהודי, ואילו יתרו – שגיורו והצטרפותו לעם ישראל לא היו שלמים – לא נמנה עם העם, ובמרוצת השנים נעלם מההיסטוריה.
שני מנהיגים אמיתיים
אלדד ומידד נשארים במחנה ומתנבאים בו. רש"י מגלה לנו על פי חז"ל את תוכן נבואתם: "משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ".
יהושע המשרת הנאמן של משה אינו יכול לסבול פגיעה שכזו במורו ורבו – משה רבנו מנהיגם של ישראל – והוא מבקש ממשה להשתיקם ולאסור אותם בבית הכלא:
"וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם" (במדבר יא, כח).
ומהי תגובתו של משה רבנו?
"וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (שם פסוק כט).
מה גדולה ענוותנותו של משה רבנו! הוא אינו מתייחס לפגיעה בכבודו אלא עונה באצילות כי הלוואי שלא יזדקקו לו כלל; הוא עבד ה' ולא עבד של עצמו. בפיו של משה אין ולו מילה אחת של כעס על אלו המתנבאים על סופו.
גם יהושע מתגלה כאן ברום מידותיו. זה עתה שמעו אוזניו שהוא ינהיג את ישראל ויכניס את העם לארץ, ולכאורה אין נבואה מתוקה מזו – מבחירי בחוריו של משה ייהפך יהושע למעין משה בעצמו! מי משׂריו של מנהיג אינו חולם על היום שבו יירש את מקומו של המנהיג?! אך יהושע אינו שת ליבו לכבודו הוא. יהושע מגלה את נאמנותו המוחלטת למשה רבנו, ואינו מנסה כלל לדחוק את השעה.
לצד משה ויהושע ניכרת גם גדלותם של אלדד ומידד בפרשייה זו. הלוא הם נבחרו לקבל נבואה עם עוד שבעים זקנים, ובענוותנותם נשארו במחנה – וניבאו את אשר ניבאו בעל כורחם.
משה רבנו ויהושע תלמידו הנאמן, שני המאורות הגדולים, מלמדים אותנו מי הם המנהיגים האמיתיים – מנהיגים אשר כל מחשבותיהם נתונות לטובת העם ולא לטובת עצמם.
הדרך האמצעית
"וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים" (במדבר יא, לד).
לכאורה נראה כי הקב"ה היכה את העם המתאווים כעונש על חטאם, אך השם שניתן למקום – "קברות התאוה" – מעיד כי לאמיתו של דבר הייתה המכה תוצאה ישירה של התאווה. התאווה היא שהרגה את המתאווים.
תאוות העם לא נבעה מצורך אנושי באכילה ושתייה, תאווה שנרגעת בבואה על סיפוקה, אלא תאווה לשמה: "והאספסֻף אשר בקרבו התאוו תאוה" (שם פסוק ד). הם חיו חיי תאווה, חיים שמטרתם לצרוך כמה שיותר, וראו במילוי התאווה את תכלית חייהם.
תאווה כזו הורגת את בעליה, כשם שהעישון הורג את המעשן וכשם שאכילה בלתי מרוסנת מקצרת את חיי האדם. כל מכור, יהא מושא התמכרותו אשר יהא, מזיק לעצמו במו ידיו.
התאווה היא צורך אנושי. בלי תאווה לא היו נישואים, בלי תאווה לא היו קמים מפעלים, בלי תאווה לא הייתה התפתחות כלכלית. אך תאווה שאין עליה כל מגבלה היא תאווה הרסנית.
פרשייה זו ניצבת מול סוגיית הנזיר שנלמדה בפרשה הקודמת, פרשת נשא. התורה איננה מעודדת נזירות ורואה בחיי ספגנות חיים של חטא. הסגפנות והתאווה הן שני קצוות שצריך להתרחק מהן – אין לחנוק את כוחות החיים, אך אסור להיכנע ליצר.
הדרך האמצעית היא דרך המלך.
שליח ה'
"והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג).
בשורה מרעננת! אנו רגילים שהמנהיגים מחפשים כל דרך לקבל הכרה מהאזרחים, עושים הכול כדי למצוא חן בעיני הציבור – שישמעו אותם ושיראו אותם. מה הם לא יעשו כדי "לעבור מסך"?!
אין ספק שהם מבורכים בהרבה מידות טובות. הם מסורים לתפקידם ופועלים בכל כוחם לטובת הציבור. אבל קשה לומר עליהם שהם ענווים, שאין להם אגו. כדי לנצח הם צריכים להוכיח לכול שהם הטובים ביותר, והם לא מונעים את עצמם מלהצהיר על יכולותיהם המיוחדות בכל אתר.
משה רבנו שונה כל כך!
בתחילה הוא מסרב לקבל את התפקיד בטענה שאחרים מתאימים יותר. כשאחיו ואחותו מדברים עליו סרה הוא סולח מייד ומתפלל לרפואתם, כשהעם מורד בו הוא מתערב כדי להפיג את כעסו של ה', וכשהוא מקבל הצעה כל כך מפתה שהעם הנבחר יהיה מצאצאיו, הוא מסרב ודורש ששמו יימחק מן התורה, שחלילה לא יעלה על הדעת שהוא פעל לטובתו האישית.
מדוע בחר הא־ל בעניו מכול לתת את התורה?
התורה היא א־לוהית, אבל העם מקבל אותה דרך איש שהוא בשר ודם. אסור שיהיה שום שינוי בתורה, אין לשנות אפילו צליל. השליח צריך לבטל את עצמו לגמרי מול משלחו. על כן נבחר משה – ענוותנותו הפכה אותו לשליח האידיאלי.
התורה נקראת על שמו של משה רבנו: "תורה צוָה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג, ד). ענוותנותו של משה הופכת אותו ל"שקוף" בהעברת התורה לעם ישראל – הוא והתורה הם דבר אחד ממש. אבל יש גם רובד נוסף: כשאנו לומדים את תורתו של משה, עבד ה', אנו לומדים להידמות למשה רבנו – להיות כמותו עובדי ה' בכל לב, להפוך לשותפים לרצונו של ה', להתאחד עם התורה ולהפיץ את אור ה' בעולם.