קולו של פסוק
פרשת שלח לך
מי יזם את שליחת המרגלים?
"י-ה יושיעך מעצת מרגלים"
מוציאי דיבה
בין שוגג למורד
תרופה למכה
מי יזם את שליחת המרגלים?
בסיפור המרגלים המופיע בראש פרשתנו מתואר כי הקב"ה הוא שיזם את שליחת המרגלים:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה'…" (במדבר יג, א-ג).
ואולם, קריאה פשוטה בפרשת דברים מגלה כי היוזמה באה דווקא מבני ישראל:
"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן" (דברים א, כב).
מהי האמת? האם הקב"ה הורה לעם לשלוח מרגלים או שמא הייתה זו בקשת העם? רש"י מפרש כי בני ישראל היו היוזמים, וזו הייתה תחילת נפילתם, אך הקב"ה נענה לבקשתם בחיוב.
ננסה להבין את מהותה של יוזמת העם.
יוזמתם של בני ישראל נבעה מסירוב פנימי להמשיך ולהתנהל בהנהגה הניסית שהובילה אותם מעת יציאתם ממצרים. הם ביקשו להיות עם ככל העמים, אחראים לגורלם ודואגים בעצמם לעתידם, ואת ה' השליכו כביכול אחרי גוום.
אם כן מדוע לא נענשו מייד אלא רק אחרי שחזרו ומרדו? ומדוע הוצגו הדברים בפרשתנו כאילו היוזמה באה מאת ה'?
התשובה נעוצה בהבנה כי יוזמת העם היא יוזמה מבורכת עד מאוד בבסיסה, אך הדרך ליישומה הרת סכנות. האדם נדרש לפעול למען עתידו, אך בה בעת עליו להאמין בא־ל הרואה ואיננו נראה, המשגיח ומציל אף כשאיננו מורגש. דאגת האדם לגורלו ולעולמו מושרשת בתכלית הבריאה, ולכן הייתה הסכמת ה' לבקשת העם אמיתית וכנה, ולמעלה מזה, היה בה ממד של ציווי ממשי.
אך הסתבר שהעם עוד לא הגיע לבשלות הנדרשת לנשיאה באחריות כה גדולה, והגרוע מכול קרה. עם ישראל חטא ומרד ונאלץ לצאת להשתלמות חינוכית של 40 שנה במדבר כדי ללמוד לשלב יחדיו אחריות ואומץ לב ולפעול מתוך עצמאות ואמונה הכרוכות זו בזו.
בתחילת ספר יהושע נגלה כי ה' לא חזר בו מהדרישה "שלח לך אנשים" אלא רק דחה את מימושה. המימוש הראוי התאפשר רק אחרי סדרת החינוך ארוכת השנים שעברו ישראל, ובמלחמתם על הארץ בהנהגת יהושע הם כבשו אותה בדרך טבעית, בכוחות של צבא אנושי, בידיעה שא־ל חי פועל בקרבם ונמצא עם יהושע ועימם כשם שהיה עם משה.
פעולתו של האדם בעולם היא תכלית הבריאה. בשישה ימים ברא ה' את עולמו, וביום השביעי שבת ויינפש – ואת השרביט העביר לאדם.
"י-ה יושיעך מעצת מרגלים"
משה רבנו שולח מרגלים לתור את הארץ, נציג מכל שבט. התורה מפרטת את שמות האנשים שנשלחו – ומגלה לנו שמשה רבנו שינה את שמו של נציג מטה אפרים:
"אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ" (במדבר יג, טז).
גילוי זה של התורה מפליא ביותר, שהרי כבר התוודענו אל יהושע בחומש שמות כמה וכמה פעמים – ובכולן הוא הופיע בשמו המלא. גם בפרשה הקודמת נקרא יהושע כך – כשהקפיד על כבודו של משה: "ויען יהושע בן נון משרת משה מבחריו ויאמר אדנִי משה כלאם" (יא, כח). מדוע אפוא בחרה התורה דווקא עתה ללמדנו ששמו המקורי של יהושע היה הושע – ושמשה רבנו שינה את שמו?
בחומש בראשית למדנו שה' שינה את שמם של אברהם ושרה. על פי המדרש (בראשית רבה מז, א) האות יו"ד שנלקחה משרה אימנו כשהפכה משָׂרַי לשָׂרָה – היא אשר נוספה להושע והפכה את שמו ליהושע. שינוי שמה של שרה, המבטא שינוי בזהותה, מסמל מעבר מדאגה לפרט לדאגה לכלל – מ"שרי", השר שלי, ל"שרה" השולטת על הכול.
יהושע בן נון כולל בתוכו שתי זהויות. בזהותו הכללית הוא משרת משה הנמצא בחזית הטיפול בעם, הוא הרמטכ"ל הנלחם בעמלק – הנושא על כתפיו אחריות עמוקה לכלל ישראל, והוא מנהיג האומה המכניס את עם ישראל לארץ ישראל. אך בד בבד יהושע הוא בעל זהות פנימית של יהודי אשר איננו עוזב את בית המדרש – "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" (שמות לג, יא).
משה רבנו הוסיף ליהושע את היו"ד של "שרי" כדי שלא יאבד את אישיותו הפנימית, ובזכות השמירה על אישיותו הפנימית לא נפל יהושע כאהרן שהתלווה לעושי העגל. הוא נשאר נאמן לה' ועמד איתן בנאמנותו מול כל העדה בחטא המרגלים.
ודאי ששינוי השם נעשה כבר בתחילת דרכו – והייתה זו ברכתו של מורו ורבו – אך חשיבות הברכה התגלתה במלוא עוצמתה כאן, בשליחת המרגלים. ועל כן גילתה לנו התורה: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע", וביאר רש"י: "התפלל עליו י־ה יושיעך מעצת מרגלים".
מוציאי דיבה
"וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'" (במדבר יד, לז).
הפסוק מתאר את החטא ואת עונשו. המרגלים, "מוציאי דיבת הארץ רעה", חטאו בהוצאת דיבה ונענשו במוות. הגמרא במסכת ערכין (טו, א) מעלה תמיהה: וכי הוצאת דיבת הארץ הייתה כל חטאם של המרגלים? הלוא הם מרדו בה' שהבטיח להעלות את ישראל לארץ זבת חלב ודבש, וכפרו בו בטענה שהעם היושב בארץ חזק כביכול מה' יתברך – "חזק הוא ממנו" (שם יג, לא)!
ואף על פי כן מדגישה הגמרא שאכן המרגלים מתו בגלל הוצאת הדיבה על ארץ ישראל, בגלל הלשון הרעה שדיברו על הארץ שבה בחר ה' להשכין שכינתו.
אנו לומדים מכאן שהתורה מתייחסת בחומרה רבה להשפעתם של מעצבי דעת קהל. למרגלים הייתה גישה לאמצעי התקשורת של תקופתם, והם פתחו במסע שכנוע – פרופגנדה בלעז – כדי להפוך את דעת הקהל. המרגלים נטעו בעם תחושות של חולשה ושל חוסר יכולת להתמודד אל מול יושב הארץ, ולהמחשה הוסיפו תיאורים נוראיים על המתרחש בארץ. כך הצליחו המרגלים להוליד את הספק בליבו של עם ישראל, שהיה נאמן למשה עד בואם.
התורה אומרת כביכול לאדם: מותר לך לפחד, ולעיתים אולי אפילו לכפור, כל עוד נוגע הדבר רק אליך, למציאות האישית שלך. ברגע שאתה חורג מהמרחב האישי ומנסה לעצב את דעת הקהל – אתה הופך למחטיא את הרבים.
ברוך ה' זכינו בימינו להולדתה המחודשת של מצוות ישוב הארץ בכל תוקפה. לצערנו גם היום ישנם עדיין קולות שמנסים להחליש את האהבה הטבעית שעם ישראל חש כלפי ארץ הקודש. קולות אלו מספרים על ירידה מהארץ, על כישלונות ובעיות, ומצניעים את גלי העלייה הברוכים ואת ההתקדמות העצומה בכל המישורים, הכלכליים והרוחניים.
נהיה כולנו ממדברי הטובה על הארץ שנתן לנו ה'. עם כלב ויהושע נאמר בקול ברור וצלול "טובה הארץ מאד מאד", ונעודד את אחינו בכל אתר ואתר לקיים מצווה קדושה זו – המצווה לעלות לארץ ישראל.
בין שוגג למורד
"וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה. אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם" (במדבר טו, כב-כג).
הפסוקים עוסקים בקורבן שיחיד או ציבור מחויבים להביא אם עברו בשגגה על כל מצוות התורה. כיצד ייתכן שאדם יעבור על כל התורה כולה, על כל מצוות ה' – ועם כל זה ייקרא "שוגג" בלבד?
הרמב"ן מסביר שהמציאות המתוארת בפסוק יכולה להתקיים ביהודי מתבולל: "והנה זה כפי משמעו הוא קרבן מומר לכל התורה בשוגג, כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם, ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל".
ומדוע ייקרא העוזב את היהדות ומתערב בין הגויים "שוגג"? על שאלה זו עונה הרמב"ן כמה תשובות מדהימות, נביא שתיים מהן – האחת נוגעת ליחיד, השנייה עוסקת בציבור.
ראשית אומר הרמב"ן כי יהודי שגדל מגיל צעיר הרחק מחינוך יהודי איננו מכיר כלל את התורה ומצוותיה, ועל כן חוסר קיום המצוות בשוגג יסודו: "ויהיה כל זה בשוגג, כגון שיהיה ביחיד תינוק שנשבה לבין האומות". בנוגע לציבור מרחיק הרמב"ן לכת וקובע כי גם מחשבה מוטעית יכולה להיחשב שוגג: "ובקהל, כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם".
הרמב"ן מלמדנו – מתוך קריאה מדוקדקת של הפסוקים – שגם מי שטועה בשל אידאולוגיה לא נכונה נקרא שוגג. המזיד הוא רק המאמין בה' ומכיר את מצוותיו – ומתוך כך מורד בו, כפי שנאמר על נמרוד: "יודע ריבונו ומתכוון למרוד בו" (ראו רש"י על בראשית י, ט).
הרמב"ן מלמד זכות על כל עם ישראל ומדריך אותנו לראות גם בטועים מבני עמנו אחים של ממש – ואולי אף טובים מאיתנו, היודעים את הדינים אך לא תמיד מצייתים להם.
ומדוע נסמכה פרשה זו לפרשת המרגלים?
המרגלים הוציאו דיבת הארץ והסיתו את העם למאוס בארץ חמדה: "ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד, ד). הרצון לחזור למצרים כמוהו כמרד בכל התורה כולה, כדברי משה רבנו: "אך בה' אל תמרֹדו" (שם, ט). התורה ניתנה לעם ישראל כדי שיחיו על פיה בארץ ישראל – ומי שמבקש להישאר בחוץ לארץ מורד בה' ובתורתו. אצל המרגלים היה חטא זה חמור במיוחד, הואיל והם ידעו את ה' וראו את כל נפלאותיו, ועם כל זה מרדו בו וביקשו לחזור למצרים.
תרופה למכה
"וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (במדבר טו, לט).
בפסוק זה התורה מסבירה את טעמה של מצוות ציצית.
כאשר האדם צופה בטלוויזיה או גולש באינטרנט ובסמארטפון, ליבו ופנימיותו מושפעים בלי ספק ממה שעיניו רואות.
ראייה זו יכולה לעורר כוחות שליליים הטמונים עמוק בקרבו, כוחות של אלימות ותאוות לא מרוסנות. מקרי רצח רבים נגרמו מהתעוררות הכוחות הגסים הטמונים בליבו של אדם כתוצאה מהסתכלות במעשה רצח. בדרך זו פועל היום דאעש כדי להשחית את נפש פעיליו ולהפכם למפלצות.
התורה מציעה תרופה: הציצית. לבישת הציצית וההסתכלות בה יעוררו בתוכנו את הכוחות הטובים והנעלים.
התורה מבטיחה: אתם תראו את הציצית, ואני אדאג שתזכרו את כל מצוותיי.
הלב והעיניים קשורים זה בזה. אם נרגיל את עינינו למראות נעימים וזכים יתעורר ליבנו אל היפה, האציל והטהור.