0

קולו של פסוק

פרשת חוקת

אל נוכח פני אוהל מועד
צעד צעד
שני צדיקים
אהבה בלי מצרים
חיסון

 

אל נוכח פני אוהל מועד

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (במדבר יט, א-ב).

מצווה מן התורה לקרוא את פרשת פרה אדומה מדי שנה בשנה. נראה שהחובה נלמדת מדברי הפסוק: "זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר". הדגשה זו, שנראית לכאורה מיותרת, מלמדת שה' מצוונו לומר את הפרשה לקרוא אותה וללומדה. ונשאלת השאלה לשם מה? הלוא הלכות פרה אדומה אינן מעשיות מאז שחרב בית המקדש!

פרשה זו משקפת מורכבות גדולה של ערבוב טוב ורע.

הפרה האדומה נושאת בתוכה טוב ורע המשמשים בערבוביה. מצד אחד כל כולה אדומה תמימה, צבע של דם ושל הרג, צבע של משיכה יצרית, ואין היא מקבלת שום מרות "אשר לא עלה עליה עול". מצד שני היא מושלמת, בלי שום פגם "אשר אין בה מום".

מורכבות זו מתבטאת גם באופן הביצוע של תהליך הכפרה. מוציאים את הפרה אל מחוץ לבית המקדש "והוציא אותה אל מחוץ למחנה" כאות וכסמל לרע שאין לו מקום בתוכנו, אך את דמה מזים אל נוכח פני אוהל מועד כשאר הקורבנות שדמם נזרק על המזבח.

הפרה אדומה מבטאת את מורכבות האדם. בכל אחד ואחד מאיתנו שוכנים זה לצד זה טוב ורע, רצון לעזור ואנוכיות, שאיפה להתעלות ומשיכה ליצרים אפלים. זהו האדם, ישות אחת עם כוחות מנוגדים המפעפעים בקרבה.

התורה מלמדת אותנו שגם אם נראה לעיתים שהכוחות האפלים גוברים, עלינו לדעת שיש נקודה פנימית טהורה שוודאי נשארה נקייה מכל פגם. גם כאשר מוציאים את הפרה אל מחוץ למחנה יש לזרוק את דמה אל נוכח פני אוהל מועד.

פרשת פרה אדומה מעבירה מסר של תקווה. אפילו בשעה שאנו חסרי אונים לנוכח חולשותינו תמיד נוכל לפנות "אל נוכח פני אוהל מועד".

צעד צעד

אדם שנטמא בטומאת מת, עליו לטהר את עצמו תחילה אם הוא רוצה להיכנס למקדש. המקדש הוא חפץ החיים, השאיפה לחיי קדושה ורוממות, ואילו המוות הוא קץ הפעילות האנושית בעולם הזה. במוות יש ממד של ייאוש.

הגוף שאיבד את חיוניותו הוא מקור של טומאה, ומי שבא איתו במגע נטמא. טמא המת צריך לעבור תהליך טהרה בן שבעה ימים, ובו יזה עליו איש טהור מים המעורבים באפר של פרה אדומה:

"הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר" (במדבר יט, יב).

חכמינו זיכרונם לברכה פירשו שצריך להזות את אפר הפרה גם ביום השלישי וגם ביום השביעי, ובתום היום השביעי יטבול המיטהר ויהיה רשאי להיכנס למקדש (קידושין סב, א).

האדם אינו נטהר בבת אחת אלא שלב אחר שלב. אי אפשר לדלג על שלבים, ואי אפשר לקצר את התהליך. אם לא ימתין המיטהר שבעה ימים לא יטהר, ואם יפסח על ההזאה ביום השלישי גם מנה כפולה של מים ביום השביעי לא תועיל לטהרתו.

תהליך הטהרה מוליך את האדם שנטמא צעד צעד – מייאוש לרגיעה, מרגיעה לתקווה ומתקווה לעשייה, לטהרה ולהתקדמות.

הפגישה עם הנפטר מולידה בנפש רגש של ייאוש. רגש זה יוכל לקהות אחרי שלושה ימים ולהיעלם בזכות הזאַת המים – וכעבור שלושה ימים נוספים יתפתח במיטהר רגש של תקווה. או אז יוכל הוא לפעול ולטהר את עצמו בטבילה, והינה הוא מוכן להיכנס למקדש.

התורה מלמדת אותנו שלא לדלג על שלבים. הדרך להתעלות היא צעד צעד, בצעדים מדודים אך בטוחים.

שני צדיקים

שני אסונות פקדו את עם ישראל בפרשתנו: פטירתה של מרים ומותו של אהרן.

פטירתה של מרים הביאה להתייבשות הבאר שהשקתה את ישראל בשנות המדבר, ובני ישראל התלוננו על המחסור במים. בעקבות תלונתם חטאו משה ואהרן במי מריבה – ונגזרה הגזרה שהם לא ייכנסו לארץ:

"…וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" (במדבר כ, א-ב).

גם אהרן נפטר בפרשתנו, ומייד אחרי מותו תקפו הכנענים את ישראל. השלום הופר:

"וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל…" (במדבר כ, כט-כא, א).

מה הקשר בין מותם של צדיקים אלו לצרות שפקדו את ישראל לאחר מותם?

הצדיקים מקיימים את העולם בצדקותם. מרים היא האם שגוננה על ילדי ישראל כבר במצרים. בזכות אהבתה זכה עם ישראל לשפע של מים בפנים שוחקות, ומשמתה פסק השפע שהורעף על העם מכוחה. האם נפטרה, הביטחון של בני ישראל עורער, והם יצטרכו מעתה למצוא דרכים חלופיות להמשך הדרך. מרים מסמלת את תחילתו ואת סופו של דור המנהיגים שהוציאו את בני ישראל ממצרים.

אהרן הוא המנהיג אוהב השלום ורודף השלום, ובזכותו שכנו בישראל אהבה ואחווה. עם מותו של אהרן, האב המאחד את כל בניו, התמוסס כביכול הדבק המחבר בין חלקי העם. וכשבני ישראל אינם מאוחדים מתחילות הצרות – כי השלום הפנימי הוא העָרֵב לשלומנו והמגן עלינו מהתקפות חיצוניות. זמן רב יעבור עד שיצליחו ישראל, בתקופת מלכותם של שאול ודוד, לשים קץ לשבטיות ולבנות מחדש את האחדות הנצרכת בעם ישראל, שהיא המבטיחה את ביטחון הגבולות.

דור דור ודורשיו.

אהבה בלי מצרים

"קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם." (במדבר כ, ח).

בני ישראל הגיבו בזעם על המחסור במים ואפילו התלוננו על עצם הוצאתם ממצרים: "ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו" (שם פסוק ד).

בתגובת ה' אין כל תוכחה, אין שום מילה על כפיות הטובה אלא רק דאגה מיידית לתת להם מים. הפסוק חוזר שלוש פעמים על נתינת המים לעם: "ונתן מימיו", "והוצאת להם מים", "והשקית את העדה ואת בעירם". ה' מנחה את משה לתת את המים בשלושה שלבים, מן הקל אל הכבד: קודם כל ייתן הסלע מימיו, לאחר מכן תוציא אתה בעצמך את המים מן הסלע, ולבסוף תדאג לחלק את המים לכולם. איזה שיעור אנו מקבלים כאן מה' יתברך. איזו אהבה בלי מצרים! בני ישראל צמאים – יש לתת להם מים מייד ולדאוג שכולם ישתו!

אך לא רק את אהבת ה' אנו רואים כאן, כי אם גם את האמון הרב שהוא מאמין בבני ישראל. "ודברתם אל הסלע… ונתן מימיו": הפסוק אינו אומר שהסלע ייתן סתם מים אלא שייתן את "מימיו" – המים הבלועים בתוכו. דיוק זה מלמדנו שגם במי שנראה לנו קשה כסלע טמונים מים חיים. גם כשבני ישראל נראים אטומים לדבר ה', אין זה כי אם למראית עין.

ומתוך האהבה והאמון הללו – "והשקית את העדה ואת בעירם". ה' מצווה את משה לתת מים לעם ולדאוג גם לבהמותיהם, או במילים אחרות גם לבהמיות שבתוכם. כביכול כך אומר ה' למשה: אתה תספק את צרכיהם החומריים באהבה, תדאג שכולם ישתו, ואז ייפתחו ליבם ואוזניהם ויהיו מוכשרים לקבל את דבר ה'.

חיסון

בני ישראל מתלוננים על ה' ועל משה "למה העליתֻנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלֹקל" (במדבר כא, ה), וה' מגיב לתלונתם בחריפות:

"וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל" (פסוק ו).

בני ישראל חוזרים בתשובה על חטאם ומבקשים ממשה רבנו להתפלל לה' שיסיר מהם את הנחש. ה' שומע לתפילת משה ומצווהו:

 "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי" (פסוק ח).

וכך עושה משה רבנו:

"וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי" (פסוק ט).

הפלא ופלא. מי שנפגע מנשיכת נחש יכול להביט בנחש הנחושת ולהתרפא מייד!

חז"ל לימדונו במשנה כי לא היו לנחש הנחושת סגולות רפואיות פלאיות, אלא שהחולי והמרפא היו תלויים בכוונת הלב של ישראל: "וכי נחש ממית, או נחש מחיה?! אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו – היו נימוקים" (ראש השנה ג, ח).

הרמב"ן על הפסוק מוליך אותנו צעד נוסף:

"והנראה בעיני בסוד הדבר הזה, כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא".

הריפוי מחולי הנחש מתבצע באמצעות הבטה בבן דמותו – נחש הנחושת. כנגד הנחש המחטיא ניתן לנו מזבח נחושת – שבכוחו לרפא. ההבטה בנחש הנחושת מבטאת את ההבנה כי אין להרוג את הנחש, אלא יש להפכו מנחש לנחושת – לכוח מלא בנחישות לעבוד את עבודת השם. עצם המרידה בה' מעידה כי יש בישראל כוח נחוש – ועתה עליהם לגייס כוח זה ולכוונו לכיוון הנכון.

זהו סוד החיסון. מקצת מהמחלה מחזק את הגוף – הלומד להתמודד עם החולי ולהפוך את האויב לאוהב ואת הנחש למזבח נחושת.

דילוג לתוכן