קולו של פסוק

דואליות

הנזיר הוא אדם השואף להתעלות, להתקרב לא־להים. לתכלית זו הוא נפרד מהחברה: הוא מוותר על הנאות היין, מאפשר לשערות ראשו לגדול פרע – ומעיד בכך שלא אכפת לו איך הוא נראה, ונמנע ככל יכולתו מלהיטמא למת. הוא קדוש לה'.

אם קרה מקרה והנזיר נטמא בשוגג הוא צריך להביא קורבן:

"וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (במדבר ו, יא).

קריאת הפסוק מעלה שאלה: האם טוב עשה הנזיר שהתנזר, או שמא שגה בהחלטתו זו?

כדי לענות על השאלה יש להבין את מהות קורבנותיו של הנזיר.

שני קורבנות מביא הנזיר, אחד לחטאת ואחד לעולה. דרך אחת בקריאת הפסוק רואה בשני הקורבנות ביטוי לרצונו של הנזיר להתעלות: קורבן החטאת נועד לכפרה על הטומאה שנטמא בשוגג – "וכִפר עליו מאשר חטא על הנפש", וקורבן העולה מבטא את ההתעלות המחודשת והמקודשת בחידוש נזירותו – "וקדש את ראשו ביּום ההוא".

ואולם אפשר לקרוא את הפסוק גם בדרך אחרת. חכמינו זיכרונם לברכה ביארו במסכת נזיר (כב, א) שהחטאת שהנזיר חייב להביא אינה באה לכפר על נפילתו כי אם על עצם נזירותו. הנזיר נדרש לכפרה על אשר "חטא על הנפש" – על שפגע בחייו החומריים ואסר על עצמו את המותר לו. פירוש זה משאיר את הקורא בסימן שאלה: אם אומנם חטא הנזיר בנזירותו, מדוע הוא נתבע להשלים את ימי נזרו? ומדוע חידוש הנזירות מתואר בלשון קדושה – "וקדש את ראשו ביום ההוא"? כיצד ייתכן שפסוק אחד מורה כי הנזירות היא גם שלילית וגם חיובית?

אכן, פסוק זה מבטא את הדואליות שבנזירות – כמראָה לדואליות בנפש האדם.

שתי שאיפות מנוגדות מצויות באדם: מצד אחד הוא שואף להתקרב
לא־להים ולהתנתק מה"אדמיות" שבו, מצד שני הוא משתוקק להתמסר לתאוותיו בלי בלמים. לעיתים האדם איננו מסוגל לתת מענה לצרכים המנוגדים הללו. הוא חש כי הוא חייב להכריע ביניהם, וכדי שלא ליפול לתהום ההתמכרות לתאוותיו הוא בוחר להיאחז בדרך ההפוכה – להימנע מכל הנאות העולם כדי להתקרב לא־ל.

התביעה הפנימית להתנזרות היא קריאתו של המצפון הנובע מהנשמה האלוקית השוכנת באדם, אך יש בה צד של התנערות ממה שהקב"ה מבקש מאיתנו באמת. הקב"ה נתן לנו עולם ומלואו ונטע בנו את היכולת ליהנות בלי להיהפך לנהנתנים, לחיות חיים של איזון בין גוף לנפש.

הדואליות שבנזירות מוצאת את ביטויה בשני הקורבנות שהנזיר נדרש להביא: קורבן עולה – כי הוא חפץ להתעלות, וקורבן חטאת – כדי ללמדו שאפשר להתעלות בלי לוותר על החיים הטובים שהעניק לו ה' במתנה.

הנזירות היא אמצעי לחיים מאוזנים, ועל כן היא חייבת להיות מוגבלת בזמן. היא מאפשרת לנזיר להתרחק ולהתנתק כדי להגיע אל התכלית – אל דרך האמצע.