קולו של פסוק
פרשת קרח
מה לקח קרח?
שם הפרשה
מדרגות
כפיות טובה
כי לא מליבי
היחס לחילונים
נחלה מול נחלה
מה לקח קרח?
"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" (במדבר טז, א).
הפסוק מעורר תמיהה: הוא פותח בהכרזה "ויקח קרח" – אך אין מפורש בו את מה או את מי לקח קרח. מפרשים רבים עסקו בשאלה זו, וכנראה שדברי כולם אמת, וכל אחד מוסיף על רעהו ומסייע לנו להבין את פשר המחלוקת שהוביל קרח.
החזקוני מפרש שקרח לקח את דתן ואבירם – הוא היה סוג של מנהיג והצליח לגרור אנשים אחריו. הרשב"ם מוסיף שהוא לקח הרבה אנשים – 250 איש אסף קרח, ועימם הוא הגיע אל משה רבנו.
רש"י מפרש שקרח לקח את עצמו לצד אחד והתפלג משאר העם, כלומר התחיל לעורר מחלוקת. פירושו של רש"י הוא תוספת על הפירושים הקודמים, שהרי ודאי נדרש קרח לאנשים נוספים איתו כדי להצליח במרד.
הרמב"ן מבין שקרח "לקח עצה בליבו", כלומר התייעץ עם עצמו – ומשום כך הגיע לשפל כה עמוק, ללמדנו את גודל הסכנה הטמונה באדם החושב שהוא מבין הכול ואיננו נזקק לאחרים.
המדרש צועד בכיוון דומה ומוסיף שקרח "לקח את עצמו" במובן של גאווה, וגאווה זו היא שהפילה אותו.
אפשר לחלק את הפירושים לשתי קבוצות המגדירות כל אחת את אופי הלקיחה שלקח קרח:
(א) קרח לקח עימו אנשים נוספים שיסייעו לו במרד; (ב) קרח "לקח את עצמו" מתוך גאווה, להתייעצות עם עצמו ולשם מחלוקת.
שתי קבוצות הפירושים משלימות זו את זו, כי זו היא דרכם של מנהיגים שאינם עושים לשם שמיים: הם גוררים אחריהם אנשים מהעם אך באמת דואגים הם רק לעצמם.
משה רבנו הניצב מול קרח הוא ההפך הגמור מסוג זה של מנהיגים: משה הוא האיש העניו מכל אדם, שהגיע לשררה אך ורק כדי לשרת את עמו.
שם הפרשה
קרח קיבל עונש שאין כדוגמתו. לא די שנהרג, הוא אף נבלע באדמה – ואין לאיש אפשרות לבוא ולהתפלל על קברו. אכן האדם שמרד במשה רבנו, שפקפק בצדקותו ושאיים לסכן את איתנות אמונתו של עם ישראל בתורת משה קיבל את העונש שהגיע לו. ראוי היה שלא יישאר ממנו כל זכר.
וראו זה פלא, פרשה שלמה בתורה נושאת את שמו!
זכרו של קרח לא נמחה כלל וכלל ממסורת ישראל. אדרבה, התורה מדגישה:
"וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" (במדבר כו, יא).
יש לו צאצאים וקוראים להם בני קרח. צאצאיו אף מונצחים בחלק נכבד מפרקי התהלים שחוברו על ידם – "שיר מזמור לבני קרח"; "למנצח לבני קרח מזמור".
גם אם גופו של קרח נעלם הרי שזכרו לא אבד, ושמו נשאר לדורות כשמם של צדיקים! הייתכן?
התשובה פשוטה. אומנם קרח האיש פשע במעשיו, אך הוא הותיר מורשת רוחנית נכונה וחשובה:
"כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" (שם טז, ג).
כיצד הפכו מילים מהותיות אלו לכלי ניגוח בפיו של קרח?
קרח היה דמגוג גדול, וכל כוונתו הייתה לקומם את העם נגד משה. הוא גייס את האמת כדי להטיח האשמות באדם שנשא אמת זו בכל ישותו ובכל הליכותיו, שהבין יותר מכול את קדושתם של ישראל ושירת אותם במסירות נפש של ממש. במקום להתחבר לשורשי האמת וללמוד מהנהגת משה רבו, הוסיף קרח את ההתרסה הנוראית "ומדוע תתנשאו על קהל ה"' (שם).
חטאו של קרח נעוץ בהכחשת מציאותן של מדרגות בקדושה. אכן כולם קדושים – אך לא באותה רמה של קדושה. יש קדושים יותר ויש קדושים פחות, ואין כל ספק שקדושתו של משה עולה לאין שיעור מעל לקדושתם של כל ישראל גם יחד. זוהי קדושה ברובד אחר לגמרי. בכל יהודי יש ניצוץ של קדושה המעניק לו כוחות להתקדם ולהתעלות, ואת הכוחות הללו עליו להוציא מן הכוח אל הפועל. על כך עמל משה רבנו כל ימי חייו.
הקדושה היא שאיפה, משאת נפש התובעת מאמץ עקבי ומתמשך לאורך החיים. אין זו מתנה מוגמרת כפי שסבר קרח, אלא קריאה לעלות ולהתעלות.
ועם זאת צדק קרח בדבריו, כי אכן עם ישראל הוא עם קדוש ו"כל העדה כלם קדשים". על שום אמירה זו לא נמחה שמו של קרח. אומנם הוא עצמו אבד לנצח, אולם "בניו" – כלומר דברי האמת שהותיר אחריו – לא מתו, כי זוהי אמת נצחית.
מדרגות
קרח מורד במשה ובאהרן, ובפיו הטענה הבאה:
"רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר טז, ג).
ה' קוצף על קרח ועדתו ומכלה את כל המורדים, ועם ישראל מטיח במשה ובאהרן:
"אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'" (שם יז, ו)!
כולם שווים, גם המורדים הם חלק מעַם ה' – מדוע אפוא הרגתם אותם?
ולפתע מופיעה מגפה נוראה המתחילה לנגוף את העם. אהרן הכוהן עוצר את המגפה – אך בני ישראל ממשיכים למחות:
"כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ" (שם יז, כח)?!
בני ישראל עדיין אינם מבינים את ההבדל בין הכוהן לאחד העם – מדוע אין הם רשאים להתקרב למשכן ה'?
ואז מודיע ה', כהד לדבריהם, על מינוים של הלוויים לשמש מעין מחיצת הגנה בין העם לבין המשכן:
"וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם" (שם יח, ד).
המחשבה שכולם שווים היא מחשבה נדיבה – אבל מסוכנת עד מאוד, ומי שחושב שהוא קדוש אף שאיננו כזה מעמיד את עצמו בסכנת מוות. ידע כל אדם כי לא כולם קדושים, לא כולם ניצבים באותה המדרגה.
אל תקרבו אל משכן ה', תובעת מאיתנו התורה, ראו אותו מרחוק – ויהי ליבכם קרוב אליו בהכנעה. כבדו את הכוהנים העובדים בבית ה' למענכם. כבדו את הלוויים הדואגים שלא תתקרבו אל הקודש יתר על המידה.
דעו שיש מדרגות, יש קדוש ויש קדוש. טעות היא לחשוב שכולם צריכים לפעול בחזית עבודת ה'. לכל אדם יש תפקיד בעולם – עיקר תפקידו של האחד בשדה ובמפעל, ועיקר תפקידו של האחר בקודש, וכולם אהובים ורצויים לפני המקום.
כשכל אחד יודע את מקומו ואת תפקידו אזי אין כל טשטוש – יש אחדות בין כל שכבות העם, וקדושת הכוהנים והלוויים מאירה באור יקרות את העם כולו.
כפיות טובה
דתן ואבירם שותפיו של קרח מאשימים את משה רבנו בהאשמה כפולה:
"הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם…" (במדבר טז, יג-יד).
טענותיהם של קרח ועדתו הנישאות בפי דתן ואבירם הן:
א. משה לא קיים את הבטחתו להביא את עם ישראל לארץ זבת חלב ודבש אלא להפך – הוא הוציא אותם מארץ זבת חלב ודבש.
ב. משה דיקטטור, והנהגתו את העם נועדה למלא את תאוות השררה שלו.
אנו עדים כאן לשיא של כפיות טובה. משה רבנו הוציא את עם ישראל מעבדות קשה לחירות, הוא עֶבד העם החי חיים של הקרבה אין קץ למען עם ישראל! והינה הם, קרח ועדתו, מהפכים ומסלפים את האמת – והופכים את פועלו של משה לתאוות שררה!
עונשם של קרח ועדתו קשה ביותר. הם מתו טרם זמנם, ולא זו בלבד אלא שגם זכרם נמחה והם לא זכו אפילו למקום קבורה. מידה כנגד מידה: הם השכיחו את הטוב שעשה משה – ונגזר עליהם להישכח לגמרי.
סיפור זה מלמדנו עוד שכמו שנמחקו קרח ועדתו כן עלינו למחוק ולמגר מכול וכול את המידה הרעה של כפיות הטובה.
כי לא מליבי
משה רבנו הוא סנגורם הגדול של ישראל. אנו פוגשים את משה מתפלל פעם אחר פעם במסירות נפש למען העם ומתחנן לה' שיקל בעונשם. דוגמה לכך מובאת בפרשתנו: כשבני ישראל מתלוננים ומטיחים במשה ובאהרן – "אתם המִתם את עם ה'" (במדבר יז, ו) – משה רבנו פועל במהירות כדי לעצור מייד את המגפה שהחלה לפגוע בעם.
לעומת זאת, תגובת משה למרד קרח היא תגובה קשה ואלימה. קרח ועדתו פוגעים במנהיגותם של משה ואהרן ומאשימים אותם בנטילת השררה בכוח: "רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (שם טז, ג). היינו מצפים שמשה ימחל על כבודו – אך למרבה ההפתעה, בניגוד לטבעו, משה איננו סולח אלא דורש מה' עונש אכזרי במיוחד: בליעת קרח וכל אשר לו באדמה. כיצד נוכל להבין זאת?
התשובה נמצאת בפסוק הבא:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי" (טז, כח).
משה רבנו, העניו מכל אדם, לא חיפש מעולם הנהגה או שררה ולא העמיד את עצמו לשום תפקיד. גם במרד קרח לא חס משה רבנו ולו לרגע קט על כבודו האישי, אלא כל דאגתו הייתה נתונה לכבוד התורה. מטרת חייו של משה רבנו היא להביא את תורת ה' לעם ישראל, ומי שמפקפק בשליחותו וטוען כי הוא מינה את עצמו – קובע למעשה כי כל התורה כולה נהגתה מליבו!
משום כך באה התביעה הקשה כל כך, שהארץ תבלע את קרח ואת רעיונותיו ההזויים ולא יישאר זכר לטענה שמשה רבנו המציא את התורה. משה רבנו פועל על מנת שיהיה ברור לכולם בוודאות גמורה "כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלִבי"!
בשונה מטענותיו של קרח, מרד העם "אתם המתם את עם ה'" ביטא אומנם כעס רב על העונש הכבד שהוטל על קרח ועדתו, אך לא היו בו קריאת תיגר על שליחותם של משה ואהרן או פקפוק ביסודות האמונה. ועל כן שלח משה רבנו את אהרן להציל את העם מרעתו – ובתגובה זו המחיש לעם כי בחירת אהרן לשמש בכהונה היא בחירתו הבלעדית של הקב"ה, ואינה נובעת כלל מתאוות שלטון אנושית. אהרן הכוהן הוא כול כולו משרת העם בציוויו של ה'.
עונשם החריג של קרח ועדתו נועד אפוא להבהיר קבל עם ועדה כי כל התורה כולה ניתנה מאת ה' יתברך – וכל מעשיו של משה רבנו נעשים אך ורק מכוח ציוויו של ה'.
כי לא מליבי.
היחס לחילונים
במקורותינו אנו נתקלים בשני קולות מנוגדים ביחס ליהודים המחללים שבת והמזלזלים בכל דבר שבקדושה.
יש שטוענים שצריך לשנוא אותם, שהרי כתוב: "הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאֹיבים היו לי" (תהלים קלט, כא-כב). לשיטתם צריך להיפרד מהם פרֵדה מוחלטת, והם מבססים את דבריהם על הלכות מפורשות ברמב"ם ובשולחן ערוך.
מנגד ניצבים דברי חז"ל הקובעים שאפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון, ושתפילות יום הכיפורים מתקבלות רק כשאנו מאוחדים עם פושעי ישראל. הם חוזרים על ה"מנטרה" של אהבת ישראל ועל הצורך לכסות על כל הפשעים, ומביאים דוגמה מישעיהו והושע שנענשו כשדיברו סרה על עם ישראל והזכירו פשעיהם.
כדי להבין את פשר הסתירה נעיין בפרשתנו, ונבחן את תגובות משה לקרח ולעם.
תגובת משה לקרח
כשקרח מורד במשה רבנו יוצא משה נגדו בשצף קצף ומבקש מהקב"ה שהאדמה תפתח את פיה ותבלע את קרח ואת כל אשר לו. היינו מצפים שהדרמה הזו תשים סוף לניסיונות המרד ותחלחל עמוק ללב העם, אך לא – הלקח לא נלמד ובני ישראל ממשיכים בדרכו של קרח. עדת ישראל מלינה על משה ואהרן שהם חבורה של רוצחים, ושהם האשמים הישירים באסון הנורא שבו נבלעו קרח וכל עדתו.
נורא ואיום! מסתבר שהמכה שקיבל קרח לא הועילה כלל.
תגובת משה לעם
ה' רוצה להיפרע מהעם ופוקד על משה ואהרן:
"הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע" (במדבר יז, י).
עכשיו, מייד, אכלה את כולם! ומייד מתחילה מגפה נוראית.
מה עושה משה רבנו? מגן על העם בחירוף נפש, ושולח את אהרן לעצור את המגפה בגופו.
מה נשתנה?
מה גרם לשינוי הגדול בעמדתו של משה? הרי רק לפני כמה פסוקים ראינו את תגובתו הבלתי מתפשרת להתנהגותו של קרח, ועכשיו הוא עושה הכול כדי להגן על העם!? והלוא הם רשעים עוד יותר מקרח! שהרי קרח לא ראה מה נעשה לקרח והם ראו גם ראו, ואף שראו את עונשו של קרח הם ממשיכים בדרכו הנוראה.
התשובה נראית לי פשוטה מאוד:
קרח היה אחד. כשקרח כזה חוטא צריך לנטרל מיד את השפעתו ולמנוע ממנו "להדליק" אחרים בשלהבת החטא. משה רבנו במלחמתו נגד קרח עשה הכול כדי למנוע את המשך הנהגתו. הייתה כאן חובה דחופה לעצור את מגפת המרד נגד מנהיגי ישראל.
אולם משנכשלה עצירת המרד היה על משה לנקוט דרך התמודדות שונה. קרח נבלע, מנהיג המרד חוסל, אך עם ישראל ממשיך את דרכו: "וילֹנו כל עדת בני ישראל" – כולם! לא רק מאתיים וחמישים. כל היהודים כולם, כל עדת בני ישראל!
כשמדובר בכל עדת בני ישראל זה כבר משהו אחר. אי אפשר למחות חלילה את עם ישראל! מול עם ישראל בכללותו הגישה חייבת להשתנות.
כלל ישראל
הלכה למעשה, רק אם היינו רואים את היהודי כיחיד היינו יכולים לקיים את הפסוק "הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט". אבל היות שכל יהודי הוא חלק מעם ישראל, כשעם ישראל בכללותו חוטא אין היחיד נדון בפני עצמו אלא כחלק מהעם. עם ישראל הוא חלק א־לוה ממעל, ואותו צריך לאהוב על כל פרטיו ועל כל היחידים הכלולים בו!
נחלה מול נחלה
"וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה. כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה" (במדבר יח, כג-כד).
פסוקים אלו מורים שהלוויים אינם מקבלים נחלה. ארץ ישראל התחלקה לשבטים, וכל שבט קיבל חלק ונחלה בארץ לו ולבניו עד עולם. לא כן שבט לוי. שבט לוי קיבל ערים לגור בהם, אך אין לו כל בעלות על שטחים נרחבים, שהם מקור העושר העיקרי – "ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה".
ואולם עיון נוסף מגלה שהלוויים מקבלים סוג אחר של נחלה: "כי את מעשר בני ישראל… נתתי ללוים לנחלה" – אף שאין ללוויים קרקע בבעלותם יש להם פרנסה. חלף עבודתם במקדש הם מקבלים עשרה אחוז מן התבואה.
הפסוקים מדגישים ששתי הנחלות עומדות זו מול זו: הלוויים אינם מקבלים נחלת קרקע – אך במקומה הם מקבלים מעין משכורת על עבודתם. משכורתם היא נחלתם.
מהו פשר העניין?
הלוויים אחראיים על צורכי הקודש בעם. הם שומרים על המקדש וקודשיו ומלמדים תורה לישראל. עבודת הכלל תובעת התמסרות מלאה לצורכי הציבור. כאשר שליח הציבור האחראי על הכלל מקיים במקביל לעבודתו הציבורית גם פעילות כלכלית אינטנסיבית, קיימת סכנה של טשטוש הגבולות. כדי למנוע סכנה שהלוי ישתמש בהשפעתו הציבורית ובכוחו הרוחני לצרכיו האישיים מנעה ממנו התורה כל התעסקות בפעילות כלכלית.
עם זאת, גם הלוי צריך לחיות ולהתקיים. הואיל והלוי משרת את האומה כולה, האומה חייבת לדאוג לפרנסתו בכבוד. המצאת המעשר מגינה על הלוי. אין זו מתנה, כי אם חובה המוטלת על כל ישראל להפריש מעשר מן התבואה – ועד שיפרישו ממנה תהיה התבואה אסורה באכילה.
בדרך זו מאפשרת התורה ללוי לחיות בכבוד – בלי תלות באף אחד ובלי סכנה שמא ישפיעו צרכיו האישיים על תפקידו הציבורי.
כמה אקטואלי שיעור זה לימינו אנו!