קולו של פסוק
פרשת פנחס
קנאות
בכור ישראל
בני קרח לא מתו
כן בנות צלפחד דוברות
כאשר נאסף אהרן אחיך
שותפים
קנאות
מה ההבדל בין קנאותו של פינחס לקנאות דתית המביאה לפגיעה בזולת? הקנאים טוענים כי הם הורגים בשם ה' – כשם שפינחס הרג את החוטאים בשם ה'. לכאורה לפנינו שתי הופעות של קנאה דתית המביאה לנקמה במי שמעז לחלל את קדושת ישראל.
עיון בפסוקים ילמדנו שתהום עמוקה פעורה בין הקנאות הכּשרה של פינחס לקנאותם הפסולה של רשעי עולם. וזה לשון הפסוקים:
"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי […] וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא־לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, יא-יג).
חטאם של ישראל בבעל פעור הביא לחרון אף ה' ולמגפה שכילתה עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל, מגפה שנעצרה בזכות פינחס. התורה מדגישה חזור והדגש שהתהילה שזכה לה פינחס ניתנה לו על מעשהו שהציל את בני ישראל מהשמדה.
חז"ל משווים בין דמותו של פינחס לדמותו של אליהו הנביא – "פינחס זה אליהו". השוואה זו מלמדת שגם פעילותו הקנאית של אליהו הנביא נבעה ממטרה אחת ויחידה – למנוע את חורבן בית ישראל. ואולם, בהפטרה שנקרא השבוע נגלה שהדרך שהייתה יעילה בדורו של פינחס לא הייתה יעילה בדורו של אליהו, וכי ישנם זמנים שבהם נדרש "קול דממה דקה" (מלכים א יט, יב).
קולה של התורה הנלמדת בבתי ישראל ובבתי המדרשות הוא הקול שישמור על רוחו של עם ישראל. זוהי אותה המסירות של אהבת ישראל שהתגלתה בפינחס ובאליהו – עם הפנים המתחדשות לפי צורכי הדור.
בכור ישראל
הקב"ה מבקש לספור את בני ישראל.
הוא סופר ראשונה את שבט ראובן, ואפילו מדגיש שראובן הוא הבכור:
"רְאוּבֵ֖ן בְּכ֣וֹר יִשְׂרָאֵ֑ל בְּנֵ֣י רְאוּבֵ֗ן חֲנוֹךְ֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַחֲנֹכִ֔י לְפַלּ֕וּא מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּלֻּאִי" (במדבר כו, ה).
לכאורה לקרוא לראובן "בכור" זו אירוניה. הלוא כל זכויות היֶתר של הבכור הועברו לשבטים אחרים: המלכות הועברה לשבט יהודה, הכהונה הועברה לשבט לוי, ושני חלקים בנחלה ניתנו ליוסף שהתפצל לשני שבטים, אפרים ומנשה. מה נשאר לראובן מהבכורה אחרי שריקנו אותה מכל תוכן? הרי נראה שרק הכותרת נשארה?!
התורה רוצה ללמדנו שהמידה של ראובן היא מידת הבכורה, ושבלעדיה אין קיום לאומה.
ראובן "פתח בהצלה תחילה" (מכות י, א) ומנע מאחיו להרוג את יוסף, וכן נכנס חלוץ לכבוש את הארץ. ראובן הוא האיש שקיבל על עצמו את הערך של ערבות הדדית.
לכן עכשיו, כשמונים את ישראל לקראת היציאה למלחמה, זהו הזמן להזכיר כי ראובן הוא הבכור, וכי המידה שלו היא המידה הנצרכת ביותר לקיום האומה הישראלית.
בני קרח לא מתו
בפרשתנו נמנים מחדש כל בני ישראל לשבטיהם. לאחר סיכום מניינו של שבט ראובן מזכירה התורה את דתן ואבירם בני השבט ואת שותפותם במרד קרח, ומשם ממשיכה ומתארת את בליעתם באדמה עם קרח ועדתו ואת עונשם של מאתיים וחמישים השותפים למעשה שנאכלו באש ה'. לפני המעבר למניין השבט הבא מציינת התורה:
"וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" (במדבר כו, יא).
הפסוקים אינם מפרטים מדוע לא מתו בני קרח, אך המדרש מגלה לנו שברגע האחרון הם חזרו בתשובה (מגילה יא, א). איזה כוח אדיר נדרש מהבנים להיפרד מאביהם ברגעי המשבר ולשמוע רק את קול המצפון האוסר עליהם למרוד במשה רבנו!
בדברי הימים (א ו יח–כב) אנו לומדים שלא זו בלבד שבני קרח לא מתו, הם גם זכו ששמואל הנביא ייוולד מבני בניהם. שמואל היה גדול שופטי ישראל, עד כי הכתוב השווה אותו למנהיגי האומה הגדולים: למשה – הנביא שהנהיג את ישראל כמלך, ולאהרן – שעבד את ה' במשכן. "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו" (תהלים צט, ו).
בסוף ימיו של שמואל התגלתה גדלותו המיוחדת: כשבניו לא הלכו בדרכו ובני ישראל ביקשו להמליך עליהם מלך תמורתם – העביר שמואל הלאה את שרביט ההנהגה בלי להסס כלל.
וזהו התיקון הגדול של חטא קרח. קרח ביקש שררה, ובניו סרו מעליו וניצלו ממיתה. בזכות גדלותם זו יצא מהם שמואל הנביא – אשר בז לכל שררה וכבוד והעביר בלב שלם את האחרית על האומה לשאול המלך ואחריו לדוד.
בני קרח לא מתו – וזכו שאחד מצאצאיהם יתקן את אשר עיוות אביהם.
כן בנות צלפחד דוברות
"כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ. וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו" (במדבר כז, ז-ט).
דיני הירושה לפי תורת ישראל אינם רק עניין כלכלי הקובע מי יקבל את רכוש הנפטר; מהות הירושה היא העברת האחריות על רכוש האב לממשיכי דרכו.
על פי המשפט העברי הבנים הם היורשים את אביהם, כי משעה שהבנות מתחתנות הן מצורפות למשפחת הבעל. עם זאת, לבנות שאינן נשואות יש זכות קדימה, עוד לפני חלוקת הירושה, לקבל מרכוש אביהן את כל הנדוניה שאב נוהג לתת לבתו כאשר היא נישאת. רק אחרי כן יחולק שאר הרכוש בין הבנים (כתובות סח, א).
לבנות צלפחד לא היו אחים, והן תבעו לקבל את ירושת אביהן. וכשהביא משה את משפטן לפני ה' – הכריע ה' שבקשתן צודקת ושאכן הן ראויות לקבל את הירושה.
מפרשה זו לומדים עיקרון חשוב: הבנות נושאות גם הן את השלהבת של בית אביהן, אך יש חשיבות עליונה לחיבורן עם בעליהן. העובדה שהן היורשות הטבעיות כאשר אין בנים, ושהירושה אינה עוברת לאחי הנפטר, היא ההוכחה שהבת – כמו הבן – נושאת את הלפיד של היסטוריית המשפחה ושל ערכיה.
כן בנות צלפחד דוברות.
כאשר נאסף אהרן אחיך
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ" (במדבר כז, יב-יג).
מה פירוש אמירת ה' למשה כי הוא ימות כמו אהרן אחיו – "כאשר נאסף אהרן אחיך"? הלוא הוא הולך לעולמו כדרך כל בני אנוש, ומה מחדשת אמירה זו?
רש"י מסביר שהחידוש הוא ש"אין אתה טוב ממנו", כלומר אין סיבה להאריך את חייך כשם שלא הוארכו חיי אהרן. ויש מפרשים שכמו שאהרן מת בלי לסבול – עלה למיטה, עצם את עיניו ונפטר – כך ה' מבטיח למשה שגם הוא ימות במיתת נשיקה.
ונוסיף שאהרן זכה במיתה מתוקה במיוחד. לפני עלייתו למיטה הוא פשט את בגדיו, בגדי הכוהן הגדול, והלביש בהם את בנו אלעזר. דור הולך, ובה בעת דור בא, והוא רק מעביר את השרביט לבנו ממשיכו.
שונה היא פטירתו של משה, שנפטר בלי להשאיר אחריו בן הצועד בדרכיו. על כן אומר לו ה' לעלות על ההר ולראות את הארץ המובטחת, להיזכר לפני מיתתו שבזכות פועלו המסור ונתינת התורה לעם ישראל יכבשו בני ישראל את הארץ ויתיישבו בה.
גם לך, משה, יש המשכיות, כמו לאהרן אחיך. לא לשווא פעלת בעולם. מיתתך מתוקה אף יותר מזו של אהרן אחיך, כי פועלך אשר פעלת ממשיך ופועל לנצח נצחים.
"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג, ד) – יורשיו של משה רבנו הם כל קהילת יעקב כולה.
שותפים
בסוף הפרשה מופיעה רשימה ארוכה של קורבנות הקרבים בכל חג וחג בבית המקדש בירושלים.
בין קורבנות החגים ישנם הבדלים, אך פרט אחד שווה בכולם: פרט לקורבנות העולה צריך להקריב גם קורבן חטאת אחד.
חכמינו זיכרונם לברכה נתנו טעם לדבר והסבירו שהואיל ומצוות השמחה בחג מתבטאת בין היתר באכילת בשר ובשתיית יין, ישנה סכנה תמידית לעבור את הגבול שבין שמחה להוללות. קורבן החטאת שנצטווינו להקריב מבטא את רצוננו להימנע מכישלונות אלו – ואת הכרזתנו שאם אכן כשלנו אנו חוזרים בתשובה ומבקשים כפרה.
לעומת קורבנות החגים, בקורבן החטאת המובא בראש חודש ישנה חריגה בלשון הכתוב:
"וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ" (במדבר כח, טו).
הקורא מסביר לעצמו באופן טבעי שהשעיר המוקרב "לחטאת לה'" כמוהו כשאר קורבנות החגים שבהם מפורש שנועדו לכפר על האדם, כפי שנכתב למשל בקורבן הפסח "וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" (שם פסוק כב).
אך לא כך מפרשים חז"ל. בגמרא מבואר כי קורבן החטאת של ראשי החודשים בא כביכול לכפר על ה' יתברך! על מה ולמה נדרש הקב"ה לכפרה?
חכמינו דרשו שבבריאת העולם נבראו השמש והירח שווים בגודלם, אך הירח טען לפני הקב"ה כי לא ראוי ששני מלכים ישתמשו בכתר אחד. הקב"ה קיבל את דברי הירח והקטין אותו, שיהא שונה מחברתו השמש, אך הירח התרעם: מדוע אתה מקטין דווקא אותי? הלוא אני נתתי לך את הרעיון הנהדר! ניסה הקב"ה לפייסו בדרכים שונות, ולבסוף הודיע כי בראשי חודשים יביאו ישראל קורבן חטאת מיוחד: "[חטאת] לַה' – אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח" (חולין ס, ב).
מה משמעות אגדה זו?
נראה שהאגדה מתמודדת עם חוסר השוויון הקיים במציאות. יש גדולים ויש קטנים, יש עשירים ויש עניים מרודים, יש גיבורים ויש חלשים – זהו העולם שברא הקב"ה.
חכמינו שמו בפי הלבנה את הטענה ששני מלכים אינם יכולים לשמש בכתר אחד, כלומר שבעולם שבו כולם שווים מתייתר תפקידו של האדם. אם כולם עשירים – איש אינו נזקק לעזרת רעהו, אם כולם עניים – איש אינו יכול לעזור לרעהו, וכן הלאה. ואולם החלופה שהציעה הלבנה איננה פשוטה כל עיקר; עולם רבגוני וחסר אחידות הוא עולם רווי סבל, וחוסר השוויון הזועק לשמיים נראה לעיתים ככישלון של הבריאה.
אלא שהכול ברא הא־ל בחוכמתו האין סופית. לא בעולם מושלם חפץ הבורא כי אם באדם שיפעל להשלמתו. בעולם חסר שוויון כעולמנו החזק נתבע להגן על החלש, העשיר נדרש לתת צדקה לעני, החכם צריך לסייע לפתי, וכן על זו הדרך. כל אחד משלים את חברו.
לכל אחד ואחד תפקיד בעולם, וכשכולם ממלאים את תפקידם העולם מתעלה ומתבשם. הרופא מתאמץ לרפא את החולים, המורה חולק מדעתו לאחרים, המנקה מייפה ומנעים את הסביבה, וכל הברואים, איש איש בתפקידו, נעשים שותפיו של הקב"ה בבניין העולם.