סימן רצ"א – דין שלש סעודות, ובו ו' סעיפים

חכמים תיקנו לאכול בשבת שלוש סעודות, ומצאו לכך רמז בפסוק שנאמר על המן, ונזכרות בו שלוש פעמים המילה "היום" (שמות ט"ז, כה): "אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַייָ, הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה". בזמנם של חכמינו נהגו לאכול בימים רגילים סעודה אחת בלילה ואחת ביום, והסעודה שנוספה ביום העידה עלינו שאנו סועדים לכבודה של השבת. דיני סעודה שלישית מבוארים בסימן זה.

סעיף א

^איהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית (א). ^בואף אם הוא שבע, יכול לקיים אותה בכביצה (ב). ^גואם אי אפשר לו כלל לאכול – אינו חייב לצער את עצמו (ג). ^דוהחכם עיניו בראשו, שלא ימלא בטנו בסעודת הבוקר, כדי ליתן מקום לסעודה שלישית. הגה: ומי שלא אכל בליל שבת, יאכל שלש סעודות ביום השבת (ד) (הרא"ש פסחים פ"י הל' ה).

^אשבת קי״ח ע"א.  

^בטור והר״ן בשם בה״ג.  

^גרמב״ם בפרק ל' מהל׳ שבת ה״ט.  

^דטור.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) סעודה שלישית – כתקנת חכמים. וכאמור בהקדמה, אם יאכל רק סעודה אחת בליל שבת ואחת בבוקר, לא יהיה ניכר שהסעודות היו לכבוד השבת.

(ב) בכביצה – כששים גרם לחם.

(ג) לצער את עצמו – שהרי ראינו שסעודות השבת עניינן מצוות עונג שבת.

(ד) ביום השבת – לכתחילה יש לסעוד בליל שבת סעודה אחת, וביום לסעוד סעודה אחת לפני חצות ואחת בזמן מנחה, שכאשר הסעודות מפוזרות יש בהן יותר עונג. אולם בדיעבד יש תשלומים לשלוש הסעודות בשבת, ואפשר לאכול את כולן ביום, ואף אפשר לדחות את הסעודה השנייה לאחר חצות[1]. אולם כפי שנראה להלן, אין יוצאים ידי חובת סעודה שלישית אם היא נערכת לפני חצות היום.

סעיף ב

^הזמנה משיגיע זמן המנחה, דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה. ואם עשאה קודם לכן – לא קיים מצות סעודה שלישית (ה). הגה: יש אומרים דאסור לשתות מים בין מנחה למעריב בשבת (ו), דאז חוזרים הנשמות לגיהנם (ז); ועל כן אין לאכול סעודה שלישית בין מנחה למעריב, אלא יאכל אותה קודם מנחה (תוספות והרא"ש ומרדכי פרק ערבי פסחים בשם ר"ת). ויש אומרים דיותר טוב להתפלל מנחה תחלה (ח) (רמב"ם וטור והגמ"ר והגמי"י פרק ל' ואגור), וכן נוהגים לכתחלה בכל מדינות אלו; ומכל מקום אין לשתות מים מן הנהרות (ט), אבל בבית שרי, וכל שכן שאר משקין דשרי (הגמי"י שם). ויש אומרים דאין אסור אלא תוך י"ב חודש על אביו ואמו (י) (אגודה ומרדכי פ' ע"פ). ויש אומרים דאיסור זה של שתיית מים אינו רק בערב שבת (יא) (תוספות והרא"ש ומרדכי בשם ר' משולם, והגמי"י).

^התוספות והרא״ש והמרדכי בשבת שם, והגהות מיימוניות בפרק ל׳.

שולחן ערוך כפשוטו

(ה) סעודה שלישית – שהמצווה היא לאכול אותה דווקא לאחר חצות. וסעודה שנייה, אף שזמנה כאמור לפני חצות, ניתן לאכלה בדיעבד גם לאחר חצות.

(ו) בין מנחה למעריב בשבת – דברי הרמ"א כאן מבוססים על מדרש המביא דברי קבלה, שאסור לשתות מים בשבת בין השמשות[2]. מטעם זה היו שאמרו שיש לאכול סעודה שלישית לפני מנחה, אך הדבר אינו מתיישב עם ההלכה, כיוון שמעיקר הדין יש לאכלה דווקא לאחר תפילת מנחה. הרמ"א עצמו מתמודד עם מדרש קבלי זה, ומביא הסברים שונים המבטלים למעשה מנהג זה. ואכן הלכה למעשה אין מתחשבים בו כלל.

(ז) חוזרים הנשמות לגיהנם – לטעם קבלי זה המים הם יסוד החיים, ואין ראוי לשתותם בשעת צער הנשמות.

(ח) מנחה תחילה – כדי שלא לאכול לפני התפילה[3].

(ט) מן הנהרות – לטעם זה דווקא מי הנהרות מסמלים את החיוּת. מי הברזים שלנו אינם מי נהרות, ולכן לטעם זה הדין אינו נוהג כלל בימינו.

(י) על אביו ואמו – לטעם זה האיסור חל רק על היתום, משום חזרת נשמות אביו ואמו.

(יא) בערב שבת – כלומר ביום שישי בין השמשות, ואין זה קשור לסעודה שלישית. ולאור ריבוי הדעות אין להתחשב למעשה כלל במדרש זה.

סעיף ג

^ואם נמשכה סעודת הבוקר עד שהגיע זמן המנחה – יפסיק הסעודה ויברך ברכת המזון ויטול ידיו ויברך ברכת המוציא ויסעוד (יב); ונכון הדבר, שאם לא היה עושה כן, מאחר שנמשכה סעודת הבוקר עד אותה שעה, לא היה יכול לאכול אחר כך אלא אכילה גסה (יג). הגה: אבל מי שיודע שאפשר לאכול אחר שיתפלל מנחה עם הצבור, לא יעשה סעודה שלישית קודם מנחה (יד); מיהו אם עשאה, יצא (טו) (טור).

^וטור בשם אביו הרא״ש וכן כתב בתשובה.

שולחן ערוך כפשוטו

(יב) ויסעוד – וכך מה שאכל לפני ברכת המזון הראשונה נחשב לסעודה שנייה, ומה שאכל אחר כך הרי הוא סעודה שלישית. לדעת המחבר אין זו ברכה שאינה צריכה, משום שהיא נעשית לצורך מצוות סעודה שלישית. ובכל זאת כתבו הפוסקים לחשוש לדעות האוסרות, ולא ליטול ידיים מיד לאחר ברכת המזון.

(יג) אלא אכילה גסה – לעתים לאחר המנה הראשונה אפשר להמשיך לאכול, אבל אם נפסיק לשעה או לשעתיים נרגיש שבעים, ויהיה קשה לאכול.

(יד) קודם מנחה – וכך יש זמן ברור וניכר לכל סעודה. בסימן רל"ב סעיף ב' ראינו שלדעת המחבר אין לשבת בסעודה החל מזמן מנחה גדולה לפני שיתפלל, ולשיטה זו הוא הדין בסעודה שלישית; אולם הרמ"א אוסר זאת רק מזמן מנחה קטנה, והבאנו שם שכך נוהגים גם הספרדים.

(טו) יצא – הלכה למעשה, פוסקים רבים מתירים לאכול סעודה שלישית לפני מנחה (קטנה) גם לכתחילה. ויאכל בזמן שיש לו יותר עונג שבת.

סעיף ד

^זאין צריך לקדש בסעודה שלישית (טז), ^חאבל צריך לבצוע על שתי ככרות (יז). הגה: ואם סועד הרבה פעמים בשבת, צריך לכל סעודה שתי ככרות (אבודרהם והגמי"י), ולפחות לא יהיה לו בסעודה שלישית פחות מככר אחד שלם (טור, ומרדכי שבת רמז שצ"ו). ומזה פשט המנהג להקל לבצוע בסעודה שלישית רק בככר אחד שלם (יח), אבל יש להחמיר ליקח שנים (יט).

^זטור בשם אביו הרא״ש ור' ירוחם בחלק א׳ בשם הרמ״ה, והמרדכי בפט״ז דשבת, ובתשובות הרשב"א המיוחסות להרמב״ן סימן ר״י, ור' יונה.  

^חטור בשם אביו הרא״ש, והרמב״ם בפרק ל׳ ה״ט והגהות שם, והמרדכי פט״ז דשבת, ור׳ ירוחם בחלק א׳, ובתשובות הרשב"א המיוחסות להרמב״ן סימן ר״י, והמגיד בשם גאון.

שולחן ערוך כפשוטו

(טז) לקדש בסעודה שלישית – כיוון שהמצווה היא לזכור את יום השבת בקידוש אחד בלילה ובקידוש אחד ביום.

(יז) שתי כיכרות – זכר למן, כפי שהתבאר בתחילת סימן רע"ד.

(יח) בכיכר אחד שלם – ישנה דעה בראשונים שבסעודה שלישית אין חובת לחם משנה, ודי לבצוע על כיכר אחת[4]; ומעיד הרמ"א שכך אכן נהגו רבים.

(יט) ליקח שנים – משום שהעיקר להלכה כדעה שיש ליטול שני כיכרות בכל פעם שאוכל בשבת, להזכיר את נס המן, שירד כפול בערב שבת.

סעיף ה

^טצריך לעשותה בפת (כ); ^יויש אומרים שיכול לעשותה בכל מאכל העשוי מאחד מחמשת מיני דגן (כא); ^כויש אומרים שיכול לעשותה בדברים שמלפתים בהם הפת, כבשר ודגים (כב), אבל לא בפירות; ^לויש אומרים דאפילו בפירות יכול לעשותה (כג). וסברא ראשונה עיקר, שצריך לעשותה בפת, אלא אם כן הוא שבע ביותר (כד). הגה: או במקום שאי אפשר לו לאכול פת, כגון בערב פסח שחל להיות בשבת שאסור לו לאכול פת לאחר מנחה (כה) (מהרי"ל הל' פסח) כדלקמן בהלכות פסח (תמ"ד, א).

^טטור בשם ר״י, תוספות ביומא ע״ט ע"ב וסוכה כ״ז ע"א, וסמ״ג.

^יטור בשמם, והרא״ש שם בסוכה בשם התוספתא, והגהות פרק ל׳.  

^כשם בתוספות.  

^להר״ן בפט״ז בשנת בשם י״א, ור׳ יונה בפ״ז דברכות, ושבולי הלקט בשם ר״י בר יהודה.

שולחן ערוך כפשוטו

(כ) בפת – לדעה זו חכמים תיקנו סעודה, ורק אכילת לחם נקראת סעודה.

(כא) מחמשת מיני דגן – שברכתו "מזונות".

(כב) כבשר ודגים – דעה זו מקלה אף יותר, שאין צורך ב"מזונות", אלא די במנה עיקרית.

(כג) בפירות יכול לעשותה – וכן בירקות. וזו הדעה המקלה ביותר.

(כד) שבע ביותר – ואז יכול לסמוך על השיטות המקלות יותר.

(כה) לאחר מנחה – ערב פסח אסור באכילת מצה, וכן אסור לאכול בו חמץ החל משעתיים לפני חצות היום. ממילא לא ניתן לערוך בו סעודה שלישית על הפת, ומעיקר הדין יש לסמוך בו על השיטות המקלות.

סעיף ו

^מנשים חייבות בסעודה שלישית (כו).

^מהר״ן והמרדכי בפרק ט״ז דשבת בשם ר״ת.

שולחן ערוך כפשוטו

(כו) בסעודה שלישית – כיוון שאין הבדל בין נשים לגברים בכל דיני השבת.

[1]. בתנאי שאינו צם, כגון שאכל פירות.

[2]. בגרסתנו במדרש שוחר טוב תהילים מזמור י"א, ו': "וכל אדם השותה מים בין השמשות – גוזל את מתיו". וגרסאות שונות לכך בראשונים, למשל בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן אלף קי"ט): "ואמר במדרש: שותה מים בין מנחה למעריב בשבת, גוזל את קרוביו מתים".

[3]. על פי הטור והמגן אברהם. ומדובר כאן לאחר זמן מנחה קטנה, שזהו זמן שאסור לקבוע בו סעודה לפני שיתפלל. ואם סעודתו נחשבת לסעודה גדולה, צריך להקפיד להתפלל לפניה כבר סמוך לזמן מנחה גדולה, כמבואר בסימן רל"ב.

[4]. טעם דעה זו, שבמדבר ירד המן בכל יום עומר לגולגולת, וזו כמות המספיקה לשני כיכרות (אחד לבוקר ואחד לערב). בערב שבת ירדה כמות כפולה, המספיקה לארבעה כיכרות, כך שלסעודה שלישית נותר כיכר אחד.