קיצורי הלכות קריאת שמע וברכותיה

בסוגריים מרובעים מובאות ההפניות לשו”ע.

בדרך כלל מובאת הפניה לסעיף בלבד, כשהסימן הוא הסימן המובא בכותרת למשל: [א]. כשההפניה לסימן אחר, יצויין הסימן עם גרש, והסעיף ללא גרש למשל: [א’, א].

הפניה לסעיף כוללת את דברי המחבר והרמ”א, ואף את דברינו בפירושם.

הפניה לדברינו בס”ק מצויינת בסוגריים עגולים למשל: [(א)]. מספר בסוגריים מציין הערה באותו סימן, והציון [הק] מפנה להקדמתנו לסימן.

זמן קריאת שמע (סימן נ”ח)

1. תחילת זמנה: קוראים שמע בשחר ב”זמן קימה”, והוא שיש כמות אור מספיקה בכדי שיכיר את חברו ממרחק ארבע אמות. זמן זה הוא כ-66 דקות לפני זריחת החמה [א].
2. אולם מכיוון שיש לקרוא קריאת שמע בסמוך לתפילת העמידה, שזמנה מהזריחה, יש לכתחילה להמתין עם קריאת שמע עד סמוך לזריחה, ולקרוא כ”ותיקין” [ג].
3. עבר זמן זה ולא קראה, יש לו להקדים קריאתה כמה שיוכל [ב], מדין “זריזין מקדימין למצוות” [(ו)].
4. בעת צורך גדול מותר להקדים קריאת שמע בברכותיה כבר מעלות השחר [ג].
5. סוף זמנה: יש לקרוא שמע של שחרית עד סוף שעה שלישית, שהוא רבע היום [א].
6. עבר זמן זה ולא קרא, יכול לקרוא שמע בברכותיה בשעה הרביעית [ו].
7. גם לאחר שעה רביעית יכול לקרוא את פסוקי קריאת שמע, כקורא בתורה, ללא הברכות [ו].

ברכת “יוצר” (סימן נ”ט)

1. הברכה הראשונה שלפני קריאת שמע עיקרה הלל לה’ יתברך על מחזוריות האור שברא בטבע [הק].
2. תקנו חכמים להזכיר בברכת האור שהקב”ה הוא גם בורא החושך, בכדי להוציא מליבם של אלו המאמינים שיש בעולם כוח טוב וכוח רע [א].
3. עוד תקנו חכמים לומר בברכה זו את פסוקי הקדושה [ג].
4. לפוסקים כרמ”א יכול היחיד לומר קדושה זו כשאר הברכה. ולפוסקים כמחבר טוב לכתחילה לאומרם בטעמי המקרא [ג].
5. טוב שהחזן יאמר את ברכות קריאת שמע בקול, והציבור יאמר איתו [ד].
6. לדעת הרמ”א יש לסיים קודם שליח הציבור, ולענות אמן על ברכת יוצר אור. ולדעת המחבר אין צורך, ויכול היחיד לסיים עם החזן [ד].

ברכת “אהבה רבה”, וסדר הברכות (ס’)

1. הברכה השניה של קריאת שמע עוסקת בקשר בין עם ישראל והקב”ה, ובבחירת עם ישראל על ידי נתינת התורה. ונאמרת כהקדמה לקריאת שמע [הק].
2. נחלקו הנוסחים האם לומר “אהבה רבה” או “אהבת עולם” [א], וינהג כל אחד לפי נוסח עדתו, ואם שינה יצא [(א)].
3. לדעת המחבר לא יענה היחיד אמן אחר “הבוחר בעמו ישראל באהבה” [ד], ולדעת הרמ”א יענה [ס”א, ג].
4. קרא קריאת שמע בלא ברכותיה – יצא. וישוב ויברך את הברכות, ואז יחזור על “שמע” שנית, כקורא בתורה [ב].
5. טעה וברך תחילה ברכה שניה של שמע – יברך אחריה את הברכה הראשונה, ואז יקרא את שמע [ג].

כוונה ודקדוק בקריאת שמע (סימן ס”א)

1. יש לקרוא שמע בכוונה וביראה גדולה [א], ובהתלהבות כקורא דברים חדשים [ב].
2. הקורא את שמע ולא כיוון לבו שקורא כי כך ציוה ה’ – בפסוק ראשון, שהוא ‘שמע ישראל’, לא יצא ידי חובתו [ס’, ה]. אבל אם כיוון לקבל עול מלכות שמים – יצא ידי חובה [ס’, (ו)].
3. וכן בכל מצווה מן התורה, אם עשה את מעשה המצווה, אולם לא כיוון שעושה זאת בגלל ציווי ה’ – לא יצא ידי חובה, ויחזור ויעשה המצווה [ס’, ד] (אולם לא יברך). ובמצווה דרבנן יוצא ידי חובה אף אם לא כיוון כלל [ס’, (ו)].
4. המתפלל ביחידות, לדעת הרמ”א יאמר לפני קריאת שמע “אל מלך נאמן”, ולדעת מחבר אין לומר זאת, אלא להשלמת מניין רמ”ח יש לכוון בחמשה עשר ווי”ן שבאמת ויציב [ג].
5. יש לקרוא פסוק ראשון בקול רם [ד], ולכסות בידו על עיניו בשעת קריאתו [ה].
6. באמירת המילה “אחד” שבפסוק הראשון, יש לכוון בעת אמירת הח’ שהקב”ה מולך בשמיים ובארץ, ובעת אמירת הד’ שהקב”ה מולך לבדו בארבע רוחות העולם. ועל כן יש להאריך קצת בקריאת הברות אלו, אולם לא יאריך יותר מדי, שלא ישנה את המילה [ו].
7. לאחר קריאת הפסוק הראשון יש לומר בלחש: “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” [יג]
8. שליח הציבור יחזור בסוף קריאת שמע על המילים “ה’ א-להיכם אמת”, להשלים ל-248 מילים [ג].
9. יש לדקדק בהגיית המילים והאותיות בקריאת שמע, והביא המחבר דוגמאות רבות לכך [ז-ח, יד-כג]. בדיעבד, אם לא דקדק באותיותיה – יצא [ס”ב, א], בניגוד לקריאת התורה [קמ”ב, א].
10. לדעת המחבר טוב לקרוא קריאת שמע בטעמי המקרא [כד].
11. הדקדוק בקריאה נצרך גם בשאר התפילה, ואפילו בקריאה לצורך לימוד [כב].

דקדוק באותיותיה והשמעה לאוזנו (סימן ס”ב)

1. אם אינו מבין את לשון הקודש, מותר לקרוא קריאת שמע בכל שפה שמבין [ב].
2. לכתחילה צריך לקרוא שמע בקול, שישמע באוזניו מה שמוציא בפיו. ובדיעבד, גם אם קרא בלחש – יצא [ג].
3. הרהר בליבו בלבד – לא יצא [ג]. אולם האנוס שמחמת מחלה לא יכול להוציא בשפתיו – יהרהר בליבו, ויצא [ד].
4. גם שליח הציבור יאמר פסוק ‘שמע’ בקול רם, וימליכו הקהל שם שמים יחד עימו [ה].
5. אדם הנמצא בבית הכנסת בזמן שהציבור קורא קריאת שמע – טוב יעשה אם יקרא עימם את כל הקריאה, “כקורא בתורה”, אף אם כבר קרא קריאת שמע [ס”ה, ג]. וחייב לפחות לקרוא עימם פסוק ראשון, שלא יראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים. ואם נמצא בתפילה במקום שאסור להפסיק בו – יאמר את תפילתו בניגון בו הציבור קורא שמע, מלבד בתפילת העמידה, בה לא יקרא עימם כלל [ס”ה, ב].

כיצד לקרוא שמע? (סימן ס”ג)

1. מותר לקרוא שמע בכל המצבים הרגילים של האדם: ישיבה, עמידה ורכיבה. אבל לא ישכב פרקדן או על גבו [א]. אולם אם הוא יושב – אסור לו לעמוד או לשכב עבור קריאת שמע [ב]. ובשכיבה על הצד, המחבר מתיר, והרמ”א מתיר דווקא אם טרחה עבורו להתיישב או לעמוד [(ד)].
2. כוונה מיוחדת נצרכת בפסוק הראשון של שמע, ואם לא כיוון – לא יצא [ד]. לכן המהלך בדרך עליו לעצור מהליכתו בזמן קריאת פסוק זה [ג], וכן אין לקוראו כשהוא מתנמנם [ה].
3. אין להתעסק בדברים אחרים בזמן קריאת שמע [(יא)], ובמיוחד בפרשה הראשונה [ו].
4. שכיר הנאלץ לעבוד מהשכמת הבוקר, יפסיק מעבודתו לקריאת פרשה ראשונה של שמע, ואת שאר התפילה, מלבד תפילת העמידה, יכול לומר תוך כדי עבודתו. אבל אם אין חשש שיאבד פרנסתו, אסור לעשות שום מלאכה בזמן התפילה [ז-ח].

הטועה בקריאת שמע (סימן ס”ד)

1. לכתחילה יש לקרוא את שלוש פרשיות קריאת שמע על הסדר. ובדיעבד, אם טעה וקרא שלא על הסדר (“למפרע”): אם שינה את סדר הפרשיות – יצא; ואם שינה את סדר הפסוקים – לא יצא [א].
2. טעה בקריאתו – חוזר לתחילת הפסוק. ואם במהלך הקריאה מבין שטעה אולם אינו יודע היכן – חוזר לראש הפרשה [ב].
3. אם מוצא את עצמו בפסוק “וכתבתם”, ואינו יודע אם הוא בפרשיה הראשונה או השניה – חוזר לפסוק “וכתבתם” שבראשונה. ואם כבר המשיך בשגרת לשונו “למען ירבו” – הרי זו ראיה שהוא בסוף הפרשיה השניה [ג].
4. אם מסופק אם קרא קריאת שמע – חוזר וקורא, ומברך לפניה ולאחריה. אבל אם יודע שקראה, אלא שמסופק אם ברך לפניה ולאחריה – אינו חוזר ומברך [ס”ז, א].

דיני הפסק בקריאת שמע וברכותיה (סימן ס”ו)

1. אם צריך להפסיק בדיבור או בשהייה בקריאת שמע וברכותיה, יש להבחין בין “בין הפרקים” לבין “אמצע הפרק” [א]. “בין הפרקים” הוא לאחר שסיים ברכה או פרשיה [ה], ו”באמצע” הוא בתוך הברכה או הפרשיה, ואפילו באמצע הפסוק [א].
2. בין הפרקים מותר להקדים שלום לאדם נכבד, ולהשיב שלום לכל אדם. ובאמצע מותר להקדים שלום מפני היראה (כולל גם למי שחייב ביראתו, כלומר אביו או רבו, וגם לאדם חשוב ומטיל אימה), ולהשיב שלום לאדם נכבד בלבד [א]. והיום הרוב מכבדים ומבינים כשרואים אדם מתפלל, ואין צריך להפסיק כלל [(2)].
3. בפסוק “שמע ישראל” ובמשפט “ברוך שם כבוד מלכותו” וכו’ – לא יפסיק כלל, אם לא במקום סכנה [א] או הפסד מרובה מאד [(3)].
4. גם בין המילים “ה’ א-להיכם” שבסוף קריאת שמע למילה “אמת” לא יפסיק כלל. ובין “אמת” ל”ויציב ונכון” הדין כבאמצע הפרק [ה].
5. אם הציבור הגיע לדבר שבקדושה בזמן שנמצא באמצע הפרק, מותר להפסיק לעניית קדיש. למנהג הספרדים עונים כדרכם על אמני ה”חצי קדיש”; ולמנהג אשכנזים עונים רק “אמן שמיה רבה” עד “עלמיא” (בלי “יתברך”), והאמן של סוף חצי הקדיש. וכן עונים לקדושה וברכו, ולאמירת המילים “מודים אנחנו לך”. לדעת הרמ”א יכול להפסיק גם לעניית אמן לאחר “הא-ל הקדוש” ו”שומע תפילה” שבחזרת הש”ץ [ג]. ולשאר אמנים לא יפסיק [(יא)].
6. אם קראוהו לעלות לתורה כשקורא קריאת שמע או ברכותיה, לדעת המחבר והרמ”א לא יעלה, אפילו הוא כהן ואין שם כהן אחר [ד]. ויש מהפוסקים האשכנזים שהכריעו להפסיק ולעלות [(יט)].
7. אם לא הניח תפילין, והזדמנו לו בזמן קריאת שמע או ברכותיה – יכול להפסיק בין הפרקים ולהניחם בברכה. ואם לא התעטף בטלית ונזדמנה לו, לדעת המחבר יכול לברך גם עליה, וכך נוהגים הספרדים. ולדעת הרמ”א יכול רק להתעטף בה, ולא יברך עד אחרי תפילת העמידה, וכן נוהגים האשכנזים [ב].
8. אם הפסיק באמצע הקריאה (“קראה לסירוגין”): לדעת המחבר בדיעבד יצא; ולדעת הרמ”א אם ההפסקה ארוכה ונעשתה באונס (כלומר: כשחל עליו איסור הלכתי להמשיך את הקריאה) – לא יצא ויחזור לראש, ובשאר הפסקות יצא [ס”ה, א].
9. סמיכת גאולה לתפילה:אין להפסיק כלל בין ברכת “גאל ישראל” לתפילת העמידה, לא בדיבור ולא בשהייה [ח].
10. לדעת המחבר אף לא יענה אמן אחר ברכת “גאל ישראל” של שליח הציבור, ולדעת הרמ”א יענה [ז]. ויש אחרונים שהציעו שגם אשכנזים לא יענו, אלא יסיימו עם החזן [(כה)], ונראה שכך נוהגים.
11. אין להתעטף בטלית בין גאולה לתפילה. אבל יכול להניח תפילין, ויברך עליהם רק לאחר תפילת העמידה [ח].
12. אין לענות לקדיש ולקדושה בין גאולה לתפילה, ואם רואה שהציבור עומד לענות – ימתין ב”שירה חדשה” [ט].

אמירת פיוטים בברכות קריאת שמע (סימן ס”ח)

1. בקהילות רבות נהגו לומר פיוטים בברכות קריאת שמע. להכרעת המחבר רצוי לא לומר פיוטים אלו, ונקט לשון “נכון למנוע לאומרם”. ולדעת הרמ”א מותר לאומרם כפי שנהגו [א].
2. יחיד שאינו נוהג לומר פיוטים ונמצא במקום שהציבור אומר, מעיקר הדין יכול להימנע מלאומרם, אבל אם יש חשש שהציבור יבחין בכך – לא יפרוש מהציבור, ויאמר עימם [א].
3. נראה שאין למחות בידי הנוהגים לחזור על מילים בשירה בתוך התפילה מתוך התלהבות ודביקות [(א)].

השלמת קדיש וקדושה למאחרים (סימן ס”ט)

1. כתב הרמ”א שמשום אלו שלא שמעו קדיש וברכו, נוהגים להוסיף אמירת קדיש וברכו בסוף התפילה [א]. ונוהגים זאת גם בערבית [(ד)].
2. נהוג כיום שיחיד שרוצה להשלים קדושה – אומר בקול את שלוש הברכות הראשונות בנוכחות עשרה, וכך יכול לומר קדושה [(ה), (יא)]. ויש להיזהר לא להפריע בכך למתפללים או ללומדים.
3. כשמאחרים חוזרים על קדושה או מתפללים מניין שני, יש להקפיד לא להפריע למתפללים או ללומדים [(טז)].

החייבים והפטורים מקריאת שמע (סימן ע’)

1. נשים פטורות ממצוַת מקריאת שמע, משום שהיא מצוַת עשה שהזמן גרמא. ובכל זאת טוב שיקבלו עליהן עול מלכות שמים בקריאת הפסוק “שמע ישראל” [א].
2. קטנים פטורים מקריאת שמע עד גיל חינוך [ב].
3. אם עסוק מצווה, כגון צרכי ציבור – פטור מקריאת שמע [ד].
4. גם העוסקים בקבורת המת הם בכלל “העוסקים במצווה”, ופטורים מקריאת שמע. ובכלל זה אדם אחד המשמר את המת [ע”א, ג-ד], וכורי הקבר שצריכים להם [ע”א, ה-ו].
5. אם התחיל דבר בהיתר, טוב להפסיק לקריאת פסוק ראשון כשמגיע זמן המקרא, וישלים לאחר שיסיים עיסוקיו. אולם אם יסיימו לאחר זמן קריאת שמע, או אם התחיל באיסור לאחר שהגיע זמן החיוב – מפסיק מעיסוקו וקורא קריאת שמע ומתפלל [ה].
6. מי שאינו יכול לשמור גופו מפני הפחה אפילו לזמן קצר – לא יניח תפילין ולא יתפלל, מלבד קריאת פסוק ראשון של שמע.
7. ואם הוא מסופק – לא יניח תפילין, אולם יתפלל.
8. ואם ברור לו שיכול לשמור גופו לזמן קצר – יתפלל את התפילה כסדרה, ויניח תפילין בברכה רק לקריאת שמע [פ’, א].
9. בעל קרי מותר בקריאת שמע, בתפילה ובלימוד תורה [פ”ח, א]. ואם רוצה יכול להחמיר על עצמו ולהתרחץ בתשעה לוגים מים קודם שיתפלל [(ה)].

דין אונן בקריאת שמע (סימן ע”א)

1. מי שנפטר עליו קרוב מקרבה ראשונה, עד קבורתו פטור מכל מצוות העשה, ובכלל זה קריאת שמע [א].
2. גם אם רוצה לקרוא קריאת שמע – אינו רשאי, משום שיש בכך פגיעה בכבוד המת [א].
3. השלמת התפילה לאחר הקבורה: אם הסתיימה הקבורה לפני שעה רביעית – יתפלל אחריה כרגיל, ואם אחריה לפני חצות – יקרא קריאת שמע ללא ברכותיה (כקורא בתורה), ויתפלל את תפילת העמידה. וברכות השחר יכול לומר כל היום [(ג)].
4. בשבת אין דין אנינות [ב], וכן ביום טוב בזמן הזה [(יא)]. ומתנהג בהם כרגיל, אלא שאומר קדיש על מתו [(ז)].

חיוב קריאת שמע בזמן לוויית המת (סימן ע”ב)

1. בזמן מסע ההלוויה, כל נושאי הארון פטורים מקריאת שמע, ושאר המלווים חייבים בה [א].
2. בזמן ההספד חייבים בקריאת שמע. לכן יש לעצור את ההספדים וכל הנוכחים יקראו קריאת שמע, מלבד האוננים. אולם אם ההספד נאמר בנוכחות הנפטר, אזי אי אפשר לקרוא שם משום “לעג לרש”, ואין זה מכבוד הנפטר שיצאו כולם יחד. לכן ישמטו אחד אחד ויצאו לקרוא קריאת שמע [ג].
3. לדעת המחבר, העומדים הפנימיים בשורת האבלים פטורים מקריאת שמע. ולדעת הרמ”א, אם אין זמן לקוראה אחר כך – חייבים לקוראה [ד-ה].
4. מפאת דינים אלו, אם הגיע זמן קריאת שמע של שחרית והציבור טרם קראה, טוב להמתין עם הלוויה עד לאחר תפילה [ב]. ובערבית לא ימתין [(ב)]

דין “ליבו רואה את הערווה” (סימן ע”ד)

1. אסור לברך לא רק כשרואה את הערווה בעיניו, אלא גם כש”ליבו רואה את הערווה”, כלומר: אסור לברך אם אין חציצה בין חזהו לערוותו [א]. לכן אסור לברך כשאדם לבוש חלוק בלי תחתונים, ואז חייב לחגור חגורה [הק].
2. לדעת הרמ”א האיסור הוא גם אם ליבו רואה את ערוות חברו [א], ונראה שלדעת המחבר אין בכך איסור [(ב)].
3. אם ערוותו במים, אולם ראשו או ליבו מחוץ למים– נחשבת ערוותו כברשות אחרת, ומותר לברך אפילו במים צלולים. ואם גם ליבו וגם ערוותו בתוך המים – אם המים צלולים לא יברך עד שיפסיק בין ערוותו לליבו [ב].
4. שימת יד על מקום ליבו אינה נחשבת כחציצה [ב], אולם חיבוק גופו בזרועותיו נחשב לחציצה [ג].
5. באישה אין חשש “ליבה רואה את הערווה”, אבל אסור לה לברך ערומה [ד].
6. מותר לברך ולקרוא קריאת שמע אף ללא בגד עליון, בניגוד לתפילת העמידה, בה יש צורך לפחות בבגד עליון מינימלי [(ג), ו].

שלא לקרא שמע כנגד הערווה (סימן ע”ה)

1. אסור להסתכל באשה כדי ליהנות מראייתה [הק]. בנוסף, אסור לברך ולהתפלל כשעיניו רואות ערווה, בין ערוַת איש, בין ערוַת אישה ובין ערוַת עצמו, אף אם אין בכך צד הנאה [ע”ד, הק]. ואם עבר וקרא – צריך לחזור על קריאתו [(ב)].
2. אסור לקרוא שמע כנגד טפח מגולה באישה בכל מקום שדרכה לכסותו, אפילו היא אישתו [א].
3. אסור לקרוא שמע כנגד שיער מגולה של אישה נשואה, והרמ”א אוסר אפילו באישתו [ב].
4. אסור לקרוא שמע בזמן ששומע קול שירת אישה [ג].
5. ערוַת גוי נחשבת כערווה לאיסור זה. והשו”ע מחמיר גם בערוַת קטן [ד].
6. האיסור הוא בזמן שרואה את הערווה. לכן כשרואה, אף שהערווה ברשות אחרת (כגון שרואה דרך חלון) – אסור לקרוא. אולם אם אינו רואה, למרות שהערווה סמוכה לו (כגון בלילה) – מותר [ה-ו].
7. אם ישן עם אשתו במיטה, אין לקרוא קריאת שמע ב”קירוב בשר”, כלומר: אם אין הפסק בגד ממותניהם ומטה [ע”ג, ב].

להיזהר מצוֹאה בשעת קריאת שמע (סימן ע”ו)

1. מהפסוק “והיה מחניך קדוש” נלמד שאסור מהתורה לומר דברים שבקדושה במקום שיש בו צואה שאינה מכוסה [הק]. עבר וקרא – לא יצא, וחוזר וקורא [ח].
2. די בכיסוי זכוכית, אף שהצואה עדיין נראית [א], אם אין ריחה עולה [(ב)].
3. אם היא בגומה – יכול לכסותה בנעלו [ג].
4. צואה על בשרו – אף שאין ריחה עולה ואף שמכוסה בבגדו – יש שאסרו לקרוא כך שמע, ולכתחילה טוב להחמיר כדבריהם [ד].
5. צואה יבשה כל כך עד שהתייבשה ונפרכת, ואין ריחה רע – מותר לקרוא שמע כנגדה [פ”ב, א].
6. ספק צואה במקום שעלולה להיות בו צואה (כגון פח שעלולים להיות בו טיטולים) – אסור לקרוא שמע כנגדו [ז].
7. צואת ילד מתחת שנה, אם אין ריחה רע מותר להתפלל כנגדה [פ”א, א].
8. צואת בעלי חיים – אם ריחה רע דינה כצואת אדם, ואם לאו מותר לקרוא כנגדה [ע”ט, ד-ז].
9. אשפה שריחה רע, דינה כצואה [ע”ט, ח].
10. ריח הפחה, אסרו חכמים לקרוא ולומר דברים שבקדושה עד שיכלה הריח. אבל לא אסרו לעסוק בתורה בריח אחד הלומדים [ע”ט, ט].

שלא לקרות כנגד מי רגלים (סימן ע”ז)

1. כשם שאסור לומר דברים שבקדושה במקום צואה, כך אסור מן התורה לומר דברים שבקדושה בפני קילוח של שתן. ומדרבנן אסור גם אם השתן בכלי או על הארץ [הק].
2. די בשפיכת רביעית מים על מי הרגליים כדי להתיר [א].
3. חולה שאינו שולט על יציאותיו, ומי רגליו החלו לשתות בבגדיו בזמן קריאת שמע – יפסיק לקרוא בזמן הקילוח, ויכול להמשיך לקרוא כל עוד בגדו העליון אינו רטוב [ע”ח, א].
4. שתן שנבלע בקרקע – מותר לקרוא שמע כנגדו. ואם נשארה רטיבות – אסור. האיסור לשו”ע הוא בשיעור שיכולים להרטיב את היד, והרמ”א מקל עד “טופח על מנת להטפיח” [פ”ב, ב].

הרחקה ממקום הצואה (סימן ע”ט)

1. אסור להתפלל או ללמוד במקום שיש בו צואה. ויש להתרחק ארבע אמות ממקום שכלה הריח [ע”ט, א].
2. אם הצואה לפניו, כשרואה אותה נחשב כנמצא במקום הצואה [ע”ט, א].
3. בתפילה במניין, לא יתפלל החזן אפילו אם הוא עצמו הרחיק מהצואה, אם יש מהמתפללים שסמוכים לה [ע”ט, א].
4. אם הצואה נמצאת במקום שמוגדר הלכתית כ”רשות אחרת” (למשל: בחדר אחר; בגובה עשרה טפחים; או בחצר קטנה), אפילו אם רואה את הצואה, כל עוד הריח אינו מגיע אליו – מותר [ע”ט, ב-ג].
5. הקורא שמע בחוץ ובאמצע הקריאה שם לב שיש לפניו צואה – יפסיק בקריאתו וילך עד שלא יהיה במקום אסור, ואז ימשיך בקריאתו [פ”א, ב]

איסור קריאת שמע כנגד בית הכיסא (סימן פ”ג)

1. איסור הקריאה כנגד הצואה כולל גם קריאה נגד בית הכיסא, בזמן שאין לו מחיצות, אפילו אם אין ממנו ריח [א].
2. האיסור הוא רק במקום שנקרא עליו שם שירותים, ולא בכל מקום עשיית צרכים [(יב)].
3. מקום שמיועד להיות שירותים, ועדיין לא השתמש בו – אסרו חכמים לקרוא בתוכו, אולם מותר לקרוא כנגדו [ב].
4. בית המרחץ של זמנם היה מקום מזוהם, לכן דין חדרו הפנימי כשירותים. אולם בימינו חדרי המקלחת והאמבטיה אינם כל כך מלוכלכים, ודינם כ”בית החיצון” שבמרחץ: אסור לומר בהם דברים שבקדושה, ומותר להרהר בהם בדברי תורה [פ”ד, א].

קריאת שמע במקומות המטונפים (סימן פ”ה)

1. מקומות המטונפים דינם כשירותים וכנגד צואה, ואסור לקרוא שם קריאת שמע או לומר דברים שבקדושה [א]. אולם אם נמצא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו או לעבור למקום נקי – יהרהר קריאת שמע בליבו [ס”ב, ד].
2. במקום מטונף ממש אסור לקרוא קריאת שמע כלל [א].
3. המקומות האסורים בדברים שבקדושה (כנגד הצואה, בבית הכסא והמרחץ, ובמקומות המטונפים) אסורים גם בהרהור בדברי תורה [ב].
4. אין לומר אחד משמותיו של הקב”ה במקומות אלה [ב].
5. יש להרחיק ממים שריחם רע כמו מן הצואה [פ”ו, א].
6. סיר לילה (“גרף של רעי”), יש להרחיק ממנו כמו מן הצואה [פ”ז, א]. ואם כפה עליו כלי – דינו כמכוסה, ומותר [פ”ז, ג].
7. אם סיר הלילה עשוי מחומר המוגדר כבולע, כגון חרס או עץ, אזי נחשבים דפנותיו כצואה, ויש להרחיק מהכלי גם אם הוא נקי, או שפיו מכוסה. אולם אם עשוי מחומר שאינו בולע, כמתכת, זכוכית או פלסטיק – מותר אם הכלי נקי, או אם פיו מכוסה [פ”ז, א-ב].