סימן תל"ט – דין מי שבדק ולא מצא מספר ככרות שהניח, ובו ד' סעיפים

זה סימן קצר, וגם הוא דן במקרים לא מציאותיים, אבל העקרונות ההלכתיים המובאים בו חשובים ויסודיים. נסבירם בהקדמה, ואחר כך יוכל הקורא להבין בנקל את דברי המחבר.

ארבעת הכללים הם:

• כל דפריש מרובא פריש.
• כל קבוע כמחצה על מחצה דמי.
• ספק דרבנן לקולא.
• אבחנה בין חשש לספק.

נסבירם אחד לאחד.

• א. "כל דפריש מרובא פריש" פירושו, שנמצא אובייקט ממקור לא ידוע, כגון דבר מאכל, שכשרותו אינה ידועה. התורה מורה, שאם רוב המאכלים כשרים, יש להחשיבו ככשר. ואם לאו, כלא כשר, כפי הנלמד מהפסוק "אחרי רבים להטות". ובהסברו נראה, שלא ניתנה התורה למלאכים אלא לבני אדם, הלכך יש להקל ולפסוק על פי הרוב.
• ב. "כל קבוע, כמחצה על מחצה דמי" פירושו, מקום כגון עיר ובה עשר חנויות, תשע מוכרים כשר ואחת מוכרת לא כשר, וביד האדם נמצא מוצר שאינו יודע היכן קנהו. אף על פי שרוב החנויות כשרות, אינו יכול לסמוך על הרוב. ואף שמבחינה סטטיסטית, אין הבדל בין דין קבוע לדין נמצא, התורה דורשת מבני אדם להיות זהירים, ולוודא רכישה בחנות כשירה. לכן אמרה תורה שלא לסמוך על הרוב, אלא להחשיב מוצר זה כספק.
• ג. "ספק דרבנן לקולא". באיסור תורה קבעו חכמים[1], שגם בספק צריך להחמיר, כגון בשתי חתיכות של בשר, אחת מהן טריפה והאחרת כשירה, ובידו אחת מהן וספק אם כשירה או טריפה, אינו רשאי לאוכלו. אבל באיסור דרבנן אפשר להקל, ואם יש שתי חתיכות בשר, אחת כשרה, ואחת אסורה מדרבנן, כגון שאינו יהודי בישלה, ולקח אחת מהן ואינו יודע איזו, מותר לאכלה, כי ספק דרבנן לקולא. בדיקת חמץ יוצאת מן הכלל הזה, כי נתקנה על גוף הספק, ואף במקרה שביטל את חמצו חייב לבדוק, גם כשלא ידוע על חמץ מסוים, כי זו גופה של תקנה.
• ד. "חשש" הוא שיתכן וארע מאורע שגורם איסור, כגון שיש בשר במקרר ולא הייתי בבית, ויתכן שמישהו החליפו. אז הדין תלוי במציאות ובסבירות, שאם יש סבירות גדולה שקרה משהו, אסור. ואם הסבירות קטנה, אין לחשוש.

סעיף א

^אתשעה צִבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל (א) ולא ידענו אם נטל חמץ או אם נטל מצה, ונכנס לבית בדוק (ב), צריך לחזור ולבדקו (ג), (מיהו אם העככר קטן, שיכול העכבר לאכול, תלינן להקל שאכלו ואין צריך לבדוק (ד)) (טור), שכל הקבוע כמחצה על מחצה (ה); ואם פירש הככר ממקום קביעתו, ונטלו העכבר משם, אין צריך לחזור ולבדוק; דכל דפריש, מרובא פריש (ו).  

^אגמרא פסחים ט'.

• ובא עכבר ונטל – לקיחה זו נעשתה בפנינו, כי אם לא כן, אין זה קבוע.
• ונכנס לבית בדוק – דרכו של עכבר היא להזיז אוכל ממקום למקום, בלי לאכלו.
• לחזור ולבדקו – ולא אומרים, כיון שיש רוב חתיכות מצה, נלך אחר הרוב.
• ואין צריך לבדוק – כי יש כאן שתי ספיקות. יתכן שלקח מצה. ועל הצד שלקח חמץ, יתכן שכבר אכלו.
• שכל הקבוע כמחצה על מחצה – כשידוע מהיכן נלקחה חתיכה, זה נקרא קבוע, ולא הולכים בו אחר הרוב. ואף שביטל, ויש לפנינו ספק באיסור דרבנן, עם כל זה חייב לבדוק. וככל בדיקת חמץ, שנתקנה על הספק.
• דכל דפריש, מרובא פריש – מדובר שהעכבר לקח חתיכה לאחר שזזה ממקומה, במקרה זה אין צריך לבדוק, כי מניחים שהחתיכה שזזה באה מהרוב, שהרי "כל הפורש, מן הרוב פורש", ואם כן אינו חמץ.

סעיף ב

^בשני צבורין, אחד של חמץ ואחד של מצה, ושני בתים, אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ובאו שני עכברים זה נטל חמץ וזה נטל מצה ואין ידוע לאיזה בית נכנס זה שנטל החמץ (ז); וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס (ח), או שידע שנכנס לאחד מהם ונכנס אחריו ובדק ולא מצא כלום (ט), או שבדק קצת מהבית ומצא ככר (י), אינו צריך לחזור ולבדוק. (כך הם דברי הרמב"ם, אבל מסקנת הפוסקים אינו כן).

^בשם בגמרא ולשון הרמב"ם בפרק ב, ואיירי בשביטל וסגי מדאורייתא וכמו שאמרו שם בגמרא, וכן כתב הרב המגיד שם.

• נכנס זה שנטל החמץ – לאחר שבוטל החמץ, ונוצר ספק דרבנן. ואמנם גם בספק חייבים לבדוק, כמו שהוסבר בסעיף א, שעל זה תקנו בדיקה. אבל כאן שהספק הוא לגבי כניסת חמץ במקום בדוק, חוזרים לכלל שיש להקל בספק דרבנן.
• ואין ידוע לאיזה בית נכנס – ואף שבסעיף א הצריכו בדיקה כשספק אם הכניס מצה או חמץ, שם העכבר ודאי נכנס לבית, לכן חייבים לבדוק, כי זה עיקר מצוות הבדיקה. אבל כאן שיש שני בתים, ובכל בית אפשר שלא נכנס כלום, נוקטים בכלל של "ספק דרבנן לקולא".
• ולא מצא כלום – הרי עשה ככל יכלתו.
• ומצא ככר – אפשר להניח שמצא מה שחיפש, והספק בטל.

סעיף ג

^גהניח תשעה ככרות חמץ ומצא עשרה, צריך לבדוק אחר כל התשעה. ^דוכן אם הניח עשרה ומצא תשעה, צריך לבדוק אחר כל העשרה, שאנו אומרים מה שהניח נטל, ואלו אחרים הם (יא). ^הויש אומרים דהני מילי בקשורים יחד, אבל אם אינם קשורים יחד אין צריך לבדוק אלא אחר האחד (יב).

^גשם י' וכחכמים, משנה סוף פרק ד דמעשר שני. ^דשם בגמ' וכחכמים שם במשנה. ^התוספות שם מהא דביצה י'.

• ואלו אחרים הם – היות ואינו מוצא מה שהניח, יש סבירות גדולה שהככרות הנמצאות, אחרות המה.
• אלא אחר האחד – כי הסבירות שנטלו את כולם נמוכה, וחשש רחוק כזה אינו מצריך בדיקה.

סעיף ד

^והניח חמץ בזוית זו ומצאו בזוית אחרת, צריך לחזור ולבדוק (יג).

^ושם בגמרא וכחכמים.

• לחזור ולבדוק – כי הסבירות היא שהחמץ שנמצא אינו החמץ שנאבד.

דין מי שבדק ומסופק אם חייב לבדוק שוב (תל"ט)

1. מקום שכבר נבדק, חייב בבדיקה חוזרת, אם יש סבירות שלאחר הבדיקה הוכנס בו חמץ.

[1] זוהי שיטת הרמב"ם (הלכות טומאת מת ט, יב), שספק דאורייתא לחומרא, מדרבנן. אבל שיטת הרשב"א (תורת הבית הארוך בית ד שער א) שהאיסור הוא מן התורה, והוא איסור תורה קל, שאין על זה עונש. ועיין בספר טהרת הבית ח"ב מעמוד רלו עד עמוד רמב שפוסק להלכה שספק דאורייתא לחומרא מדרבנן. עיין שם בקיאותו וחריפותו, סיני ועוקר הרים.