סימן תכ"ט – שאין נופלין על פניהם כל ניסן, ובו ב' סעיפים

כאמור, עד סימן תמה, נידונו ההלכות הקשורות לבדיקה וביעור חמץ, שזמנם בערב הפסח. כמותם, נידונו בסימן זה ושאחריו הלכות נוספות הנוהגות לפני פסח. בסימן זה הובאו דינים החלים מתחילת ניסן, ובסימן הבא הובאו דינים הנוהגים בשבת שלפני פסח, כהכנה להלכות פסח.

סעיף א

שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום (א). הגה: ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח (ב). וכל מי שדר בעיר י"ב חודש צריך ליתן לזה (ג) (א"ז).

• קודם לפסח שלשים יום – הנהיגו חכמים להתכונן לפסח אחר פורים. ובבית יוסף הסביר שהלכה זו נאמרה רק בפסח ולא בשאר חגים, כיון שלצרכו נדרשת הכנה מרובה. וגם, שמצויות בו הלכות מורכבות כטחינת חיטים, אפיית מצה, הגעלת כלים, בדיקת וביעור חמץ. ואפילו בסוכות, די בכמה ימים מועטים כדי להתכונן לחג, כי דרישות ההלכה להכשרת סוכה הן מינימליות, וגם רוב ארבעת המינים כשרים.

עוד הסביר שם, שהלכה זו הונהגה בזמן שבית המקדש היה קיים, והיה חיוב להקריב קרבן פסח, עובדה שהצריכה רכישת קרבן ראוי וכשר, מה שהגדיל עוד יותר את הצורך בידיעת הלכות מרובות. ואף שבזמננו נחרב הבית, לא נתבטלה תקנה זו, כאות לאמונתנו, על בניָנו הקרב ובא.

ולגבי חיוב לימוד הלכות אלו נראה, שאלו הלומדים תורה כל היום, אינם חייבים לבטל את שאר לימודיהם לצרכו, ודי בהקדשת זמן מסוים מהיום. מלבד זאת חשוב לציין, שבכל ימות השנה חשוב להקדיש זמן גם ללימוד הלכה למעשה. ובפרט כשמגיעים ימי חגים. ואף כי לא ראינו חובה כזו, וודאי שיש הלכות הנצרכות למעשה, ויש לדעתם כראוי.

• לעניים לצורך פסח – כי מלבד צרכי עצמו בחג, חובה לדאוג גם לצרכי המסכנים. היום, כמובן, לא נותנים חיטים, אבל נותנים צדקה ביד רחבה, כדי שכולם יוכלו להסב בליל הסדר כבני חורין, ולא יחסר להם דבר.
• צריך ליתן לזה – בזמן התלמוד, היה גיוס כספי הצדקה חובה על כל תושבי המקום, ומי שהתגורר בעיר למשך שנה, התחייב בזה ככל אנשי העיר. אמנם בזמננו, אף שאין כח לכפות, בכל זאת יש ברוך השם ארגוני צדקה בכל קהילות ישראל המטים שכמם ומסייעים לעניים, בתמיכתם במשפחות מרובות ילדים, ומצוה גדולה לתרום לארגונים אלה.

סעיף ב

אין נופלין על פניהם בכל חדש ניסן (ד), ואין אומרים צדקתך (ה) בשבת במנחה, ואין מספידין בו (ו), ואין מתענין בו להזכיר בצבור (ז); והבכורות מתענין בו בערב פסח (ח). הגה: גם אין אומרים צדוק הדין (ט) בכל חדש ניסן. ונהגו שאין מתענין בו תענית כלל (י), אפילו יום שמת בו אביו או אמו (יא); אבל תענית חלום, מתענין (יב). ואין אומרים מזמור לתודה (יג) ואל ארך אפים (יד) ולמנצח (טו) בערב פסח ולא ביום טוב (מנהגים). ונוהגין להרבות קצת באכילה ושתיה ביום אחר החג, והוא אסרו חג (טז) (גמרא ורש"י פרק לולב).

• בכל חודש ניסן – נפילת אפים הוסברה בהרחבה בהקדמה לסימן קלג, ונחזור על זה כאן בקיצור. תפילה זו נאמרת בהכנעה גמורה, ותכליתה להדגיש את אפסיות האדם בפני האלוקים, ובקשת רחמים על חטאיו. בימי שמחה אין אומרים תפילה זו. ומראש חודש עד יב ניסן הקריבו נשיאי השבטים, כל נשיא בתורו, קרבן לחנוכת המשכן (וכך יהיה בעזרת השם בחנוכת בית המקדש) ואחר כך מגיע ערב פסח וימי החג, בהם לא אומרים נפילת אפים ותחנונים. ומכיון שרוב החודש עבר בשמחה, לא נופלים על פניהם כל החודש.
• ואין אומרים צדקתך – אמירת צדקתך היא אמירת שלשה פסוקים המתחילים עם המילה "צדקתך", אחרי חזרת העמידה של מנחה בשבת. בפסוקים אלה מצדיקים את דינו של ה', גם אם הוא קשה. לכן אין לאמרו בימי שמחה.
• ואין מספידין בו – כי ההספד גורם צער. אבל תלמיד חכם שמת מספידים אותו[1].
• ואין מתענין בו להזכיר בצבור – יש נוהגים להתענות בימי שני וחמישי שאחרי החג, שלשה פעמים, כדי לכפר על העוונות שאדם עלול לחטוא, כשמעביר את זמנו בתענוגים, ואינו יוצא לעבודה. בעדות המזרח יש מנהג לבשר בשבת על הצומות שיחולו בשבוע הבא, לכן כתב המחבר, שאין לבשר על צום זה בשבת של חודש ניסן, כי זה מזכיר עצב. יחיד הרוצה להתענות, רשאי לעשות כן לדעת המחבר. אמנם כתב הכף החיים שחלק מהספרדים נהגו שלא להתענות בחודש זה כלל, ואלה שצמים שני חמישי ושני, אחר כל חג, ממתינים עד חודש אייר, ובו מתענים.
• והבכורות מתענין בו בערב פסח – המכה האחרונה בעשרת המכות היתה מכת בכורות, שפגעה רק בבכורי מצרים ולא בבכורי ישראל, ולזכרון הנס נהגו להתענות, ונתבארו פרטי דין זה בסימן ת"ע.
• אין אומרים צדוק הדין – תפילה הנאמרת בפטירתו של אדם, בה מקבלים את הדין, ובעתות שמחה אין לומר תפלה זאת. ואף שמשפחת הנפטר שקועה באבלה, מתחשבים במציאות הכללית של שמחה, ומשמיטים תפילה זו מטקס הקבורה.
• שאין מתענין בו תענית כלל – יש נוהגים להתענות תעניות שאינם חייבים בהם, משום חסידות יתירה. ואין לעשות כן בחודש ניסן, גם למנהג הספרדים.
• יום שמת בו אביו או אמו – תענית זו הובאה בהלכה[2], אבל כאשר נפטרו האב או האם בחודש ניסן, פטורים מתענית זו. וכך גם נוהגים בני ספרד[3]. גם חתנים לא נוהגים לצום ביום חופתם, אם חל בניסן[4].
• תענית חלום, מתענין – תענית חלום הוא תענית שאדם מקבל על עצמו, לאחר שבחלומו ראה אסון ממשמש ובא, ומגודל חששו, מתענה ופותח בהליך של תשובה, כדי לבטל את ה"גזירה". תענית זו מותרת אפילו בשבת, וכל שכן בחודש ניסן. אלא שאם התענה בשבת, הוא מחויב לצום ביום אחר, על הפרת מצוות עונג שבת, ואולם המתענה בניסן, אינו צריך להתענות תענית נוספת.
• מזמור לתודה – מזמור לתודה פירושו, המזמור שהיו אומרים כשמקריבים קרבן תודה, וכאילו אמרו מזמור על קרבן תודה. זהו קרבן שיחיד מביאו בנדבה, ובהבאתו יש מנחות חמץ הנאכלים ביום ובלילה וביום למחרת. על כן לא אומרים מזמור זה בערב פסח, כי אסור לאכול חמץ מערב פסח עד תום החג, מה שמגביל את האפשרות להקריב קרבן זה מערב פסח. גם בשבתות וימים טוב אין מקריבים אותו, כי אין להקריב קרבנות שלא קבוע להם יום הקרבה. הספרדים לא קיבלו מנהג זה, ואינם משמיטים את המזמור מסדר אמירתם.
• ואל ארך אפים – אמירת "א-ל ארך אפים" בהוצאת ספר תורה שאינה נאמרת בימי שמחה, כי יש בו בקשת הסליחה על העוונות.
• למנצח – פרק תהילים הנאמר בסוף התפילה, בין אשרי ובא לציון. מזמור זה פותח במילים "יענך ה' ביום צרה", לכן אין לאמרו בימי שמחה. למנהג בני אשכנז אין אומרים אותו דווקא בערב פסח, אבל מיום שני של החודש עד יב לחודש אומרים אותו, וכן אחרי פסח. אבל למנהג הספרדים, אין אומרים אותו בכל הימים שלא אומרים תחנונים.
• אסרו חג – מנהג זה בא לגשר ולחבר בין ימי החג לימי החולין, כמין 'להתראות' עד החג הבא, באמצעותו מאריכים מעט את קדושת החג לימי החולין[5]. וגם הספרדים נהגו בזה[6].

דיני חודש ניסן (תכ"ט)

• לומדים הלכות פסח שלושים יום קודם בואו. [א]
• בשאר חגים די ללמוד כמה ימים לפני החג. (א)
• לימוד ההלכות הנוהגות בכל דבר הוא חשוב ונחוץ לכל אדם. (א)
• נותנים צדקה לפני פסח כדי שהעניים יוכלו לקיים את הסדר כבני חורין ולא יחסר להם כלום. [א]
• כל ימי חודש ניסן נחשבים ימי שמחה, על כן אין אומרים בהם תחנון, ולא צדקתך בשבת, ולא מספידים נפטרים מלבד תלמיד חכם. [ב]
• לא אומרים למנצח. והאשכנזים נמנעים מזה רק בערב פסח ובאיסרו חג. כמו כן נמנעים המה מאמירת א-ל ארך אפים אותו נהגו לומר בהוצאת ספר תורה. [ב]
• לא מתענים, אפילו ביום שמת בו אביו או אמו. אבל רשאי להתענות תענית חלום, אם הוצרך לכך. [ב]
• אשכנזים נמנעים מלומר מזמור לתודה מערב פסח עד סוף החג. [ב]
• אסרו חג, הוא היום שאחר צאת החג, ונוהגים להרבות בו קצת בסעודה. [ב]

[1] כדין חול המועד המבואר ביורה דעה סימן תא סעיף א.

[2] יורה דעה סימן תב סעיף יב ברמ"א, וגם המחבר הביא דין זה אגב הלכות תעניות בסימן תקס"ח סעיף ז.

[3] אף שלדעת המחבר מותר לצום.

[4] וכתב הכף החיים (אות לד) שגם הספרדים נמנעים מתענית זו.

[5] לשון הגמרא (סוכה מה ע"ב) "כל העושה איסור לחג באכילה ושתייה, כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן".

[6] כף החיים אות מד.