סימן תל"ג – בדיקת חמץ, ובו י"א סעיפים

כבר הסברנו שבודקים חמץ בגלל שבעלות על חמץ בכל ימי הפסח אסורה מן התורה. עתה, לאחר שלמדנו על זמן הבדיקה ועל ברכת הבדיקה, אנו לומדים על הבדיקה עצמה, במה צריך לבדוק, והיכן צריך לבדוק. הכלל הוא: לבדוק בצורה יעילה, ובכל מקום בו קיים חשש להמצאות חמץ.

עוד הסברנו[1], שהחיוב חל רק על חמץ אכיל, ולא על חמץ מעופש או מפורר לפירורים.

כדי להבין את הסימן צריך לדעת שקיים שינוי והבדל ענק בין רמת החיים שלנו, בה הורגלנו לדירות בנויות היטב, וחפצינו מאורגנים בארונות מסודרים, לרמת החיים בתקופת התלמוד, מה שגורם לחלק מההלכות להיות לא רלוונטיות, אבל עקרונותיהן כמובן לא השתנו.

חכמים העניקו חשיבות גדולה לטכס הבדיקה, אף שבדרך כלל הבית נקי ומצוחצח כדבעי זמן רב טרם הבדיקה, כי בזכות טכס הבדיקה מזדרזים בנקיון הבית כמה ימים לפני החג.

סעיף א

^אהבדיקה צריך שתהיה לאור הנר ולא לאור הלבנה (א). ^בואם עבר ולא בדק ליל י"ד כשבודק ביום י"ד, לא יבדוק לאור החמה אלא לאור הנר (ב). ^גואכסדרה שאורה רב, אם בדקה לאור החמה, דיו (ג); ^דוהוא הדין כנגד ארובה שבחדר (ד).

^אברייתא פסחים ז' וח'. ^בשם בירושלמי. ^גמימרא דרבא שם בבלי. ^דשם בגמרא.

• ולא לאור הלבנה – אור הנר מסייע לאדם הבודק, ברכזו את עיניו במקום הנבדק והענקת אפשרות הבטה מיטבית.
• אלא לאור הנר – שלא לשנות מתקנת חכמים.
• דיו – בדיעבד.. כי לכתחילה צריך לבדוק לאור הנר כאמור, שלא לשנות מתקנת חכמים.
• ארובה שבחדר – כלומר מול החלון. בימינו, כיון שנוהגים לטאטא את הרצפה מדי יום, כמעט מן הנמנע הוא למצוא חמץ אכיל באמצע החדר.

סעיף ב

^האין בודקין לאור האבוקה (ה) אלא לאור הנר, ^וולא בנר של חלב, ולא של שומן, ולא של שמן, אלא בנר של שעוה (ו). (הגה: והוא יחידי (ז), אבל שתי נרות ביחד, אפילו קלועים, דינם כאבוקה) (מהרי"ל בשם אגודה).

^הברייתא שם. ^וטור בשם אביו הרא"ש למנהג אשכנז.

• לאור האבוקה – כי הפחד של הבודק מפני שריפה יביאו שלא יבדוק יפה.
• בנר של שעוה – כי נרות אחרים גורמים ללכלוך, ובגלל זה לא יבדוק יפה.
• והוא יחידי – ישתמש בנר עם פתילה אחת. ונראה שבימינו יש להתיר שימוש באור הפנס, כי סכנתו פחותה בהרבה מסכנת הנרות. אבל המנהג הוא להשתמש בנר.

סעיף ג

^זבודק כל המקומות שיש לחוש שמא הכניסו בהם חמץ. ולכן כל חדרי הבית והעליות צריכים בדיקה; שפעמים אדם נכנס בהם ופתו בידו. ^חאבל אוצרות יין שאין מסתפק מהם, וכן מַתבֵּן וכיוצא בו, אינם צריכים בדיקה (ח).

^זמשנה ריש פסחים. ^חברייתא וגמרא שם ח.

• צריכים בדיקה – תיאורים אלה נכונים לתקופתם, כי בימינו צורת הדיור שונה. אבל העקרון לא השתנה. לכן במקומות וחדרים שאין מכניסים בתוכם חמץ, לא נדרשת בדיקה. במיוחד ארונות של מפות וכדומה, ובכל בית כפי המציאות שבו, שאם יש חשש שהכניסו שם חמץ אכיל, צריך בדיקה. ואם לאו, אין צריך.

יש לשים לב למקומות בם קיימת סבירות מסוימת  להמצאות חמץ בתוכם, ולא ממש חושבים עליהם. כגון תיקים של ילדים, או ארגזי הצעצועים, ובמכונית, שמצוי ששוכחים איזו חבילה של חמץ בתא המטען (באגאז')אבל אין צורך לצאת מהכלים כדי לחפש חמץ, במקום שלכל היותר ימצא בו פירורים. ניתן לקיים את המצוה בנקל  לאחר הפנמת שני הכללים החשובים. מחפשים רק חמץ אכיל. ודווקא במקום שייתכן שיש בו חמץ.

סעיף ד

^טחורי הבית וזיזין הבולטים, מהכתלים, שאינם גבוהים הרבה ולא נמוכים הרבה, צריכים בדיקה (ט); אבל הגבוהים ^ישאין יד האדם מגעת שם, והנמוכים פחות משלשה טפחים, אינם צריכים בדיקה.

^טשם בברייתא. ^יטור ורבנו ירוחם וכן כתב הרא"ש בתשובה.

• צריכים בדיקה – גם דין זה לא שייך בימינו כי אין חורים בבתים, וכיצד יונח שם חמץ.

סעיף ה

^כגג היציע והמגדל שגגיהם משופעים ומפני כך אין גגיהם ראויין לשום תשמיש, אינם צריכין בדיקה אפילו הם בתוך הבית (י).

^כשם בברייתא.

• אפילו הם בתוך הבית – שוב, החיוב תלוי במציאות.

סעיף ו

^לרפת של בקר אינו צריך בדיקה, שאם היה שם חמץ הבהמות יאכלוהו. וכן לול של תרנגולים אינו צריך בדיקה, מפני שאם היה שם חמץ התרנגולים יאכלוהו. וכן ^מאמצעה של חצר אינו צריך בדיקה, שאם היה שם חמץ העורבים ושאר עופות המצוים שם יאכלוהו. ^נוהני מילי מספק חמץ, אבל ודאי חמץ לא (יא). הגה: אבל לקמן סימן תמ"ה סעיף ג' מבואר ^*)דמותר להשליך חמץ במקום שהעופות מצויים, כל שכן שאין צריך לבער משם אפילו חמץ ודאי (יב), עד לאחר זמן איסורו (יג).

^לשם בברייתא. ^משם מימרא דרבא. ^נשם בית יוסף בשם סמ"ק. ^*)(ולעניות דעתי נראה דכאן איירי בחצר המשתמרת שדרין בו, ולקמן איירי במקום הפקר כנזכר שם).

• ודאי חמץ לא – כי הרואה בעיניו חמץ גלוי לעין, חייב לבערו בשריפה ולא לסמוך על בעלי החיים שיאכלוהו עד כניסת החג.
• אפילו חמץ ודאי – מה שהמחבר החמיר כאן, זהו בגלל שמדובר בחמץ בתוך הרשות שלו. אבל בסימן תמ"ה הקל לזרוק חמץ ולסמוך על העופות, כי מדובר שם ברשות הרבים[2].
• לאחר זמן איסורו – הרמ"א מקל ומאפשר לסמוך על בעלי החיים שיאכלו את החמץ עד כניסת החג.

סעיף ז

^סחור שבין יהודי לחבירו, כל אחד בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטל בלבו, ודיו (יד);  ^עושבין יהודי לאינו יהודי אינו צריך בדיקה כלל, שמא יאמר: כשפים הוא עושה לי ונמצא בא לידי סכנה (טו).

^סשם בברייתא. ^עשם בברייתא וכפלימו.

• מבטל בלבו ודיו – כל זה לא מצוי בימינו, כי אין חורים בין שני חדרים וכיצד יניח שם דברים.
• בא לידי סכנה – ואף שחשש זה רחוק, צריך להימנע ולא לחפש חמץ, שהרי כלל אינו בטוח אם יש שם חמץ. וגם דין זה לא שייך בימינו.

סעיף ח

^פכותל שנשתמש בו חמץ בחורין, ונפל ונעשה גל, אפילו אינו גבוה ג' טפחים כדי חפישת הכלב, אין צריך לבדוק תחתיו כיון שיש בו סכנת עקרב שמצויים בגלים חיישינן שמא אחר שישלים בדיקתו שאינו עוסק במצוה יחפש אחר מחט שנאבד לו ויבא לידי סכנה (טז). והני מילי בסתם, ^צאבל בידוע שיש תחתיו חמץ, אם אין עליו גובה שלשה טפחים, צריך להוציאו משם במרא (יז) וחצינא (יח) בענין שאין בו סכנה; ואם יש עליו גובה שלשה טפחים,  מבטלו בלבו ודיו (יט).

^פמשנה ל"א וברייתא ח' ובגמרא שם. ^צבתוספות שם ח'.

• לידי סכנה – להבנת דברי המחבר נזכיר את הגמרא האומרת ששלוחי מצוה אינם ניזוקים, כלומר אין להימנע מעשיית מצוה כשיש חשש לנזק, אלא יבטח בה' שיגן עליו בזכות המצוה וישמרהו מצער. למעשה, המחבר כתב שלא לסמוך על זה, כי עשיית כל המצוה לשמה, מתחילתה ועד סופה, היא משימה קשה לבן אנוש רגיל, ואין בטחון שיזכה לסיוע שמיימי.
• במרא – מעדר.
• וחצינא – קרדום.
• מבטלו בלבו ודיו – כי עקב הטרחה המרובה הכרוכה בהוצאתו, אין חשש שיבוא לאוכלו.

סעיף ט

^קמרתף שמסדרין בו שורות של חביות זו אצל זו עד שנתמלא כולו, וחוזרין ומסדרין שורות אחרות על התחתונות עד הקורה, אין צריך לבדוק אלא שורה העליונה ואחרת למטה ממנה; דהיינו שורה על פני רוחב המרתף, ולא על כל שטח המרתף אלא העליונה הרואה את הקורה ואת הפתח, ואחרת למטה ממנה (כ).

^קמשנה ריש פסחים וכבית הלל וכדמפרש לה רב שם בגמרא ח', וכן פסקו הרמב"ם בפרק ב מהלכות חמץ ושאר פוסקים.

• למטה ממנה – אף שבמרתף מניחים יין ולא חמץ, יש צורך לבדוק את מרתף היין, מחשש שמא באמצע ארוחה, נכנס אדם וחמץ בידו, כדי להביא יין, והותיר שם את החמץ. וכיון שזה חשש רחוק, לא חייבו לבדוק אלא את שתי השורות החיצוניות ביותר, כי החשש שהמוצא חמץ במרתף יבוא לאכלו, קיים רק בחמץ הנמצא בשורות אלו, ולא במקום פנימי יותר.[3]

סעיף י

^רבתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה מפני שהתינוקות מכניסים בהם חמץ (כא).

^רטור בשם הירושלמי.

• מכניסים בהם חמץ – דבר זה לא השתנה, ועד ימינו מביאים עוגיות לבתי הכנסת. על כן צריך לבדוק את כל המגירות והמדפים שייתכן ונשאר בהם חמץ. ואף שאין בעלים ידועים לחמץ זה, ואין מי שיעבור עליו באיסור "בל יראה", הרי יש חשש שיבואו לאכלו[4].

סעיף יא

^שהמכבד (כב) חדרו בי"ג (כג) בניסן ומכוין לבדוק החמץ ולבערו ונזהר שלא להכניס שם עוד חמץ, אף על פי כן צריך לבדוק בליל י"ד (כד). הגה: וכל אדם צריך לכבד חדריו קודם הבדיקה (כה). (מרדכי ריש פסחים) והכיסים (כו) או בתי יד (כז) של בגדים שנותנים בהם לפעמים חמץ, צריכין בדיקה (כח) (מהרי"ו).

^ששם בשם רבי אבין.

• המכבד – מטאטא את הלכלוך מחדרו.
• בי"ג – ואפילו לפני יום זה.
• לבדוק בליל י"ד – כי טאטוא לחוד ובדיקה לחוד. כלומר, אף על פי שטאטא, עדיין לא בדק כתקנת חכמים, שקבעו לחפש עם נר בכל מקום.

לכתחילה אין להקדים בדיקה באור הנר לפני אור לי"ד, כי אז מאבד את הברכה, אלא צריך לנהוג כפי תקנת חכמים. אמנם חדרים שמנקים אותם כל השנה, ולא מכניסים בהם חמץ, אף שבאופן חד פעמי הכניסוהו, ואף אכלו בו, זה מוגדר "מקום שאין מכניסים בו חמץ", כיון שמיד אחר כך רגילים להוציא הכל, וברור שלא ימצא בו חמץ אכיל. עם כל זה, מן הראוי לקיים תקנת חכמים זו גם בחדרים אלו, ולבצע בדיקה בליל י"ד, כי בזכות מצוה זו והחשיבות שניתנה לה, חדרה בלב כולם הזהירות מן החמץ[5].

• לכבד חדריו קודם הבדיקה – כי בית מלוכלך מקשה על הבדיקה. וכמו שהסברנו, טאטוא לחוד ובדיקה לחוד.
• והכיסים – תיקים.
• בתי יד – כיסי בגדים.
• צריכים בדיקה – שמא שכחו בהם וופל או חמץ אחר דומה לו. ואם לא נוהגים להכניס אוכל בתיק, אין צריך לבדוק.

בדיקת חמץ (תל"ג)

• בודקים לאור נר של שעוה שיש בו פתילה אחת [א, ב].
• יש מקום להתיר לבדוק באור של פנס, אבל המנהג הוא לבדור באור הנר (ז).
• אין חובה לבדוק אלא מקום שיש בו חשש שהכניס בו חמץ. כל בית לפי המציאות שלו [ג].
• לכן ארונות בגדים ומפות, אינם צריכים בדיקה (ח).
• וצריך לשים לב ולבדוק בתיקי ילדים וארגזי משחקים ומכוניות, שיתכן ונשכח שם חמץ (ח).
• אין צורך לבדוק מקום שלכל היותר ימצא בו פירורים (ח).
• אין צריך לבדוק במקום שנמצאים בו בעלי חיים, כי אם היה חמץ ודאי אכלוהו [ו].
• אמנם כשיש בו חמץ, חייב לבערו [ו].
• צריך לבדוק גם בתי כנסת ובתי מדרש [י].
• המטאטא את חדרו ביום יג, יבדוק בלילה כתקנת חכמים [יא].
• מי שניקה את חדריו קודם לכן, ודאג שלא יכניסו בהם חמץ, ההלכה פוטרתו מבדיקה, אבל המנהג לבדוק, כדי שלא תישכח תקנת חכמים וחשיבות הבדיקה (כד).

[1] בהקדמה לסימן תל"א.

[2] מוסבר על פי המשנה ברורה (ס"ק כח), וכף החיים (אות נג).

[3] הסבר זה תכליתו לבאר מדוע מסתפקים בבדיקת שתי השורות החיצוניות בלבד.

[4] עוד יתכן, שכל חברי בית הכנסת נחשבים שותפים, על כן חל על ציבור החברים חובת ביעור חמץ וסילוקו מבעלותם.

[5] והחילוק בין המטאטא בי"ג למי שטאטא קודם לכן הוא, שהטאטוא בי"ג הוא בעת קרובה לזמן החיוב, אבל בשאר זמנים, המטאטא מעניק לשטח זה דין "מקום שאין מכניסים בו חמץ".