סימן תמ"א – דיני מי שהלוה על חמץ, ובו ב' סעיפים

סימן זה דן באיסור בעלות חלקית על חמץ. ולהבנתו נקדים שבהלוואה נהוג שהַלֹוֶה נותן למלווה משכון, כדי שאם לא ישלם, יטול המלווה את המשכון תמורת התשלום. והסימן עוסק בדין משכון חמץ, בשני מקרים שונים. במקרה הראשון, לֹוֶה יהודי נתן מאכלי חמץ כמשכון, לאינו יהודי. ובמקרה השני, לֹוֶה אינו יהודי, נתן משכון חמץ ליהודי.

סעיף א

^אאינו יהודי שהלוה ישראל על חמצו וּמִשְׁכְּנוֹ בידו (א), ואמר ליה: מעכשיו יהא שלך, אם לא אפרע לך לזמן פלוני, והגיע הזמן ולא פרעו, מותר, ^באפילו לא הגיע הזמן שקבע, עד אחר הפסח; דמשהגיע הזמן ולא פרעו, נקנה לו למפרע, והוה ליה חמצו של אינו יהודי (ב).

^אמשנה פסחים ל' וכאוקימתא אליבא דרבא בדף לא, הסכמת הפוסקים. ^בטור בשם הראב"ד והרא"ש, וכן כתב הר"ן.

• וּמִשְׁכְּנוֹ בידו – כלומר יהודי לוה כסף מאינו יהודי, וכמשכון נתן חמץ, והכניסו לבית הגוי.
• חמצו של אינו יהודי – כי מאחר ולא שילם את חובו, מתברר שהחמץ היה בבעלות האינו יהודי עוד לפני פסח. אבל בחסרון אחד מהתנאים להלן, יעבור היהודי על איסור: א. אם לא אמר "מעכשיו", רק אמר כשיגיע הזמן ולא אפרע, יעבור החמץ לבעלות הגוי. ב. אפילו כשאמר "מעכשיו", אבל החמץ נותר בבית הישראל, לא נעשה קנין לגוי, לכן יעבור היהודי על "בל יראה". ג. אם פרע היהודי חובו, מתברר שהחמץ היה שלו, ועבר על בל יראה.

סעיף ב

^גישראל שהלוה לאינו יהודי על חמצו (ג), אם משכנו בידו ואמר ליה: ^דמעכשיו, והגיע הזמן אפילו אחר הפסח ולא פרעו, אפילו אין אחריותו עליו אסור, משום דקני ליה למפרע (ד). אבל אם לא אמר ליה: מעכשיו (ה), ואין אחריותו עליו (ו), מותר.

^גשם במשנה. ^דכן כתב הרא"ש וכן פסק הטור.

• על חמצו – מדובר שיהודי נתן הלואה לגוי, וזה הניח חמצו בבית היהודי, למשכון.
• משום דקני ליה למפרע – אם הגוי אינו פורע, מתברר שהיהודי היה בעלי החמץ מתחילה, ועבר על "בל יראה".
• לא אמר ליה מעכשיו – במקרה זה ייעשה היהודי בעלי החמץ רק כשבעת הפרעון הגוי לא ישלם.
• ואין אחריותו עליו – כי אם הוא אחראי, הרי הוא כשומר, ובסימן הקודם ראינו שאחריות היא כעין בעלות, ועובר על "בל יראה".

דין מי שהלוה על חמץ (תמ"א)

אין לקבל חמץ בפסח כמשכון המשמש כבטחון על החזר ההלוואה, אלא אם כן החמץ יכנס תחת בעלותו רק כשהלוה לא ישלם במועד הפירעון, ובכל משך ההלוואה לא יתחייב באחריותו.