סימן תל"ז – המשכיר בית לחבירו על מי חל חובת ביעור, ובו ד' סעיפים

ראינו בסימנים הקודמים שתי סיבות לבדוק חמץ, האחת לסלק חמץ מבעלותנו, והשניה שלא נבא לאוכלו. וכשמשכיר בית לקראת פסח, החמץ בבית שייך למשכיר, אבל בפועל השוכר דר שם. לכן מצד הבעלות על החמץ, נופלת אחריות הבדיקה על המשכיר, אבל חשש אכילתו שייך לשוכר. סימן זה דן מתי המשכיר חייב לבדוק ומתי השוכר חייב, ומה קורה כשהמשכיר לא קיים חובתו.

סעיף א

^אהמשכיר בית לחבירו לצורך י"ד וממנו ואילך, ^בוקנהו באחד מהדרכים ששכירות קרקע נקנה בו, אם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד, על המשכיר לבדוק (א); ואם משמסר לו המפתח חל י"ד, על השוכר לבדוק (ב).

^אברייתא פסחים ד' וכפרוש הר"ן. ^בבית יוסף, וכן כתב הרב המגיד בפרק ב מהלכות חמץ ומצה.

• על המשכיר לבדוק – החמץ הוא של המשכיר, ואף שהשכיר את הבית לפני זמן הבדיקה, אבל היות ולא מסר את המפתח, עליו לבדוק את חמצו.
• על השוכר לבדוק – את החמץ הנמצא בבית שברשותו, כי המשכיר סילק מבעלותו חמץ זה, ומותר לשוכר הבית להשתמש בו. על כן יבדקו, שלא יבוא לאוכלו.

סעיף ב

^גהשוכר בית מחבירו בי"ד ואינו יודע אם הוא בדוק, אם הוא בעיר שואלו אם בדקו (ג); ^דואם אינו בעיר, חזקתו בדוק (ד) ומבטלו בלבו ודיו (ה).

^גשם בגמרא. ^דבעיא שם וכדפשט רב נחמן בר יצחק אף על גב דדחי לה בגמרא, וכן כתבו הרמב"ם בפרק ב והרא"ש כיון דמדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי.

• שואלו אם בדקו – ורשאי לסמוך עליו, וכך הכלל, שהיהודים כולם בחזקת כשרים ודוברי אמת הם.
• חזקתו בדוק – כי מסתבר שיהודי קיים מצות בוראו. כל זה כמובן תלוי במציאות.
• ומבטלו בלבו ודיו – ואף שהחמץ אינו שלו, המשכיר הפקיר את החמץ שנשאר בבית, ועל ידי הביטול, מראה השוכר, שאינו מעונין לזכות בחמץ זה.

סעיף ג

^ההמשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק, על השוכר לבדוק (ו) ואינו מקח טעות (ז); ואפילו במקום שבודקים בשכר (ח), שהרי מצוה הוא עושה (ט). הגה: ויש אומרים דצריך להחזיר לו שכר הבדיקה הואיל והתנה בהדיא שיהיה בדוק (י). (המגיד משנה חמץ ומצה פ"ב הלכה יח בשם ראה ורמב"ן, וכן משמע לעיל סימן י"ד סעיף ד, דרכי משה סוף הסימן).

^השם בעיא ונפשטה.

• על השוכר לבדוק – אף שהחמץ אינו שלו, ולכן אינו עובר על איסור "בל יראה", עדיין חייב לבדוק ולבער את החמץ מהבית, מחשש שיבוא לאכלו. ואין לחשוש שהמשכיר, אחר שהפקירו, יבא לאכלו.
• ואינו מקח טעות – מקח טעות פירושו שאדם קנה מוצר מסוים וקיבל מוצר אחר. ורשאי לבטל את העסקה, להחזיר את המוצר שקיבל, וליטול כספו חזרה. אבל אי קיום בדיקת חמץ אינה עילה לביטול המקח, כי זו מצוה ולא חלק מהעיסקה, שעיקרה שימוש בבית לכל צרכיו.

ואף שהשוכר לא היה מעוניין לקיים מצוה זו, בכל זאת, כשהיא באה לידו, הוא משלים עם זה, כי נוח לאדם לקיים מצוות. אמנם במקרה שאדם שכר בית דווקא לפסח, כי אינו רוצה לבדוק את ביתו, אם כן ענין הבדיקה הוא מעיקר העיסקה, ואז אי קיום תנאי זה אכן מהוה עילה לביטול העיסקה.

• שבודקים בשכר – כלומר שנוהגים לשלם לאדם שיערוך בדיקת חמץ, ולכאורה, מלבד המצוה יש כאן הפסד ממוני, והיא תשמש עילה לביטול המקח.
• מצוה הוא עושה – סוף סוף הוצאה כספית זו נעשית על מצוה, ואין זה פרט מהשכירות, שעיקרה שימוש בבית למגורים ולכל צרכיו, שימושים שלא נפגעו מכך שהבית לא בדוק. ואף שלכתחילה לא רצה להוציא כסף על מצוה זו, שהרי לכן שכר בית בחזקת בדוק, הוא משלים עם זה, כי סוף סוף מקיים מצוה בתשלום זה.
• שיהיה בדוק – כלומר אף שאין כאן עילה לביטול העסקה, יש כאן הפסד ממוני, ועל המשכיר לשלם כפי שהתחייב. אבל המחבר חולק על כך, ולדעתו מלמדים את השוכר שלא לבקש החזר על מצוה שעשה. ולהלכה, אינו יכול לדרוש את התשלום, אבל נראה, שראוי למשכיר לשלם, כדי לצאת ידי שמים.

סעיף ד

^ובית שהוחזק שלא בדקו המשכיר (יא) ואמרו אשה או עבד או קטן: אנו בדקנוהו, הרי אלו נאמנים (יב); ^זוהוא שיהא קטן שיש בו דעת לבדוק (יג).

^ושם בגמרא. ^זטור בשם הרמב"ם.

• שלא בדקו המשכיר – ואם כן, חייב השוכר לבדקו.
• הרי אלו נאמנים – אשה ודאי נאמנת, שהרי הדין שיהודי נאמן בדיני איסור נלמד מהנאמנות של האשה לומר שהיא טהורה לבעלה[1]. כל החידוש הוא לגבי קטן ועבד שבדרך כלל אינם נאמנים, נאמנים על בדיקה זו, כי חיוב הבדיקה, כשהשוכר מבטל, הוא מדרבנן. ובמצוה דרבנן, הסתפקו החכמים בעדותם של אלו.
• שיש בו דעת לבדוק – כי אחרת זה רק פטפוטי מילים.

בית שנשכר זה עתה – מי חייב בבדיקתו (תל"ז)

• השוכר בית בחזקת בדוק ומגיע ערב פסח, ומגלה שהבעלים לא הוציאו את החמץ, אין זו עילה לביטול השכירות [ג].
• אם היה השוכר צריך לשלם שכר לעובד נקיון, מן הראוי שהמשכיר ישלם לשוכר [ג].
• אשה נאמנת בכל דיני איסור והיתר, כגון לומר שהיא טהורה או שהמאכלים כשרים.
• גם ילדים נאמנים להעיד שהבית נקי לפסח.

[1] מהפסוק וְסָפְרָה לָּהּ (ויקרא טו, כח) למדו שאשה נאמנת לומר לבעלה נטהרתי. עיין גיטין ב ע"ב תוס ד"ה עד אחד. מבואר על פי אחד הפירושים של הר"ן על הרי"ף, על הסוגיא פסחים ד ע"ב. אבל תוספות (פסחים ד, ב ד"ה הימנוהו) פירש בדרך אחרת.