סימן תל"ד – דינים הנוהגים תכף אחר הבדיקה, ובו ד' סעיפים

סימן זה עוסק בעיקרו בחובת ביטול החמץ. חובה זו דורשת ויתור על בעלות החמץ, והחשבתו כעפר הארץ. ובקיומה נעשית מצוה, כנאמר "וביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". הרי שבמילה "תשביתו" נצטווינו לבל נחשיב בלבנו את החמץ כשייך לנו. ובביטול זה מועיל שלא יעבור על איסור התורה "בל יראה ובל ימצא". אלא שלא די בביטול, כי חכמים חששו מחוסר נכונות אמיתית לוותר על החמץ. וגם, שמא במציאת חמץ בפסח ייכשל ויאכלנו, לכן הוסיפו חובה לחפשו ולבדקו, ואי אפשר להסתפק רק בביטול. וכן להיפך, מלבד קיום הבדיקה, צריך גם לבטל את החמץ בלבו, שמא ימצא חמץ בתוך הפסח, ויעבור עליו ב"בל יראה ובל ימצא".

עוד צריך לבאר, שמלבד איסור התורה בבעלות על חמץ בכל שבעת ימי הפסח, קיים איסור תורה נוסף בבעלות חמץ כבר מחצות היום בערב פסח, בשעה הראויה לקרבן הפסח, כנלמד מן הפסוק "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי" (שמות לד) . והוסיפו חכמים ואסרו הנאה מחמץ בשעה שלפני חצות, ואיסור אכילה, בשעתיים שלפניו, מתחילת השעה החמישית.

להלן, הסימן דן בדיני ביטול, מהו הביטול, מתי מבטלים, וכיצד מבטלים.

סעיף א

^אאחר הבדיקה יהא נזהר בחמץ שמשייר להצניע כדי שלא יצטרך  בדיקה אחרת, כגון אם יטלנו עכבר בפניו או אם יחסר לחמו כגון שיניח עשר ככרות וימצא תשע, אבל בסתם שאינו יודע אם חסר ממנו אם לאו, לא. ^בואם כפה עליו כלי ולא מצאו, אינו צריך לבדוק, שודאי אדם נטלו. לכך יכפה עליו כלי או יתלנו באויר או יניחנו בתיבה, מקום שאין עכבר יכול לבא (א).

^אמשנה פסחים י' וכדמפרש לה רבא ורב מרי שם ד' ט'. ^בירושלמי, כתבו הרא"ש שם.

• שאין עכבר יכול לבא – בדרך כלל, אין בימינו עכברים שנכנסים ומעבירים אוכל ממקום למקום. ובכל זאת יש בסעיף זה כדי ללמדנו, לשמור את החמץ, לבל נשכחנו, ולמחרת נוכל לשרפו.

סעיף ב

(ב) ^גאחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו ויאמר: כל חמירא דאיתיה ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה לבטיל וליהוי כעפרא דארעא (ג). הגה: ויאמר (ד) הביטול בלשון שמבין (ה) (מהר"י ברי"ן). ואם אמרו בלשון הקודש (ו) כל חמירא כולל חמץ ושאור (ז) (ת"ה סימן קל"ד), אבל בשאר לשונות צריך להזכיר כל אחד בפני עצמו (ח) (ד"ע), ^דוטוב לחזור ולבטלו פעם אחרת ביום י"ד סוף שעה חמישית (ט), קודם שתגיע שעה ששית (י), שמשתגיע שעה ששית נאסר ואין בידו לבטלו (יא). הגה: ואין לבטלו ביום אלא לאחר ששרף החמץ, כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו (יב) (מהרי"ו).

^גמימרא דרב יהודה שם ו, הרי"ף והרא"ש שם. ^דטור בשם אביו הרא"ש.

• אחר הבדיקה – אף שאדם בודק ומבער כל חמץ שבידו, הוסיפו חכמים ותקנו לבטל את החמץ, כפי שהסברנו בהקדמת הסימן, שחמץ שלא נגלה לעיניו קודם פסח ולא שרפו, אם ימצאנו בפסח[1], יעבור איסור "בעלות על חמץ".
• כל חמירא וכו' – תרגום: "כל חמץ שנמצא ברשותי, שלא ראיתיו ושלא בערתיו, יהא בטל ויחשב כעפר הארץ". באמירת "שלא ראיתי ושלא ביערתיו" כוונתו שאינו מבטל את החמץ המצוי בידו, ושאין בכוונתו לשרפו, כי איך יאכלנו אחר שהחשיבו כעפר.
• ויאמר – לכתחילה אין להסתפק במחשבה, אלא צריך לבטא בפיו. ואם ביטל בלבו, יצא ידי חובה.
• בלשון שמבין – כלומר בשפה שלו.
• בלשון הקודש – הכוונה לעברית או ארמית.
• כולל חמץ ושאור – המילה חמירא בארמית היא חמץ בעברית וכוללת בתוכה גם מאכל שנעשה מקמח שהחמיץ, וגם שאור, שהוא החומר הגורם את הליך ההחמצה, ואינו מאכל בפני עצמו.
• כל אחד בפני עצמו – כי בשאר לשונות אין מילה שבכוחה לתאר גם את המאכל וגם את החומר שמחמיץ. למעשה, גם בנוסח הארמי אומרים "כל חמירא וחמיעא" שפירושו כל חמץ וכל שאור.
• סוף שעה חמישית – מדובר כאן בשעה זמנית, כלומר, שיש לחלק את שעות היום מהנץ עד השקיעה לשתים עשרה שעות.
• קודם שתגיע שעה ששית – כי עד שעה זו עדיין משתמש בחמץ. לכן טוב לבטל בדיוק לפני הביעור, אז כבר אין לו כוונה להשתמש בחמץ.
• ואין בידו לבטלו – כי מתחילת שעה שישית נאסר החמץ בהנאה, והאפשרות להשתמש בחפץ היא מהות הבעלות. לכן רכוש האסור לאדם בשימוש, הופקע מבחינה הלכתית מבעליו, ואין בידו לבטלו[2].
• מצות שריפה בחמץ שלו – כי אם ביטלו, אין לו מצוה מן התורה לשורפו, שכבר החשיבו עפר.

סעיף ג

^הבביטול היום יאמר: דחזיתיה ודלא חזיתיה, דביערתיה ודלא ביערתיה (יג).

^הטור בשם הרב רבנו פרץ, וכן כתב רבנו ירוחם.

• דחזיתיה וכו' – שראיתי ושלא ראיתי, ששרפתי ושלא שרפתי, כי עתה כבר אין לו כוונה לשמור איזה שהוא חמץ, לכן יבטל הכל.

סעיף ד

^ושלוחו יכול לבטל (יד). (וכשמבטל שליח צריך שיאמר: חמצו של פלוני יהא בטל וכו') (תשו' מהר"י ברי"ן). ^זאם אין האיש בביתו, יבטל במקום שהוא (טו); ואם אינו עושה כן (טז), טוב שתבטל אשתו (יז).

^ושם, וכן כתב הרב המגיד בפרק ב בשם בעל העיטור. ^זכל בו.

• שלוחו יכול לבטל – בכל מצוה יש עדיפות שתעשה על יד האדם עצמו, אבל מותר למנות שליח, שיבטל במקומו, כי שלוחו של אדם כמותו.
• יבטל במקום שהוא – בניגוד לבדיקה שאיננה אפשרית, כשאינו נוכח במקומו, הביטול אפשרי בכל מקום, ואין חובה שדוקא הבודק יבטל.
• ואם אינו עושה כן – שאינו מבטל במקום שנמצא בו.
• שתבטל אשתו – אם לא מינה שליח ואינו מבטל בעצמו, חייבת אשתו לבטל. ויש לדייק ממה שכתב "טוב שתבטל אשתו" שזה עדיף ממינוי שליח. כי תמיד עדיף לעשות המצוה בעצמו, וכיון שאשתו כגופו, הרי זה נחשב כאילו הוא מקיים את המצוה בעצמו.

דברים הנוהגים אחרי הבדיקה (סימן תל"ד)

• החמץ אסור מן התורה – הן באכילה והן בהנאה והן בבעלות – כבר מערב פסח בחצות [הק].
• חכמים אסור ההנאה שעה לפני חצות והאכילה שעתיים לפני חצות [הק].
• מלבד בדיקת החמץ וביעורו, חובה גם לבטלו בלבו. הסיבה לבדיקה ולביעור היא, שמא הביטול אינו מבוצע בלב שלם. והביטול נעשה, שמא ימצא חמץ בביתו בפסח [הק].
• בלילה, אחר הבדיקה מבטלים את החמץ. וגם למחרת, בעת שריפת חמץ, שבים ומבטלים פעם נוספת, טרם ייאסר בהנאה [א].
• את החמץ שרוצים לאכול למחרת מצניעים אחר הבדיקה, וגם חמץ המיועד להשרף למחרת [א].
• את ביטול החמץ יאמר בשפה המובנת לו [ב].
• אפשר לבטל בכל מקום שהוא [ד].
• אם אינו יכול לבטל, יכולה אשתו לבטל, ואם רוצה, יכול הוא למנות שליח [ד].

[1] אכן כל זמן שלא ראה אותו, אינו עובר באיסור זה. כי לא יתכן להגדיר אדם כבעליו של חפץ, כשאינו מודע לקיומו. שהרי מהות הבעלות היא אפשרות השימוש ברכוש, וכשאינו מודע לקיומו, כיצד יכול להשתמש בו.

[2] ומה שעובר על בל יראה כשלא ביער ולא ביטל, הוא בגלל שמתנהג כאילו הוא האדון, בניגוד לרצון התורה, וזה מה שנקרא בגמרא "הכתוב עשאו כאילו הוא ברשותו, לעבור עליו" (ראה רש"י בבא קמא כט ע"ב ד"ה משש).