סימן תל"ו – דין המפרש בים והיוצא בשיירא, ובו ג' סעיפים

להבנת הסימן נזכיר שבמשך שלושים יום קודם הפסח, עלינו לדרוש בהלכות חג הפסח, כמובא בסימן תכט. ואם בשינון הלכותיו חוייבנו, כל שכן שעלינו לוודא כי לא יִוָותר כל חמץ בבתים במהלכו[1]. סימן זה דן בעוזב את ביתו לפני פסח, כיצד ינהג ולא יעבור באיסור בעלות על חמץ.

סעיף א

^אהמפרש מיבשה לים או יוצא בשיירא (א), ואינו מניח בביתו מי שיבדוק, תוך שלשים יום, זקוק לבדוק (ב). (לא יברך אז על ביעור חמץ (ג)) (כל בו). קודם שלשים יום אינו צריך לבדוק (ד). (וכשמגיע פסח יבטלנו (ה)) (טור). ^בואם דעתו לחזור קודם הפסח (ו), צריך לבדוק ואחר כך יצא, דחיישינן שמא יחזור ערב פסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער (ז). ^גוכן העושה ביתו אוצר תוך שלשים יום, זקוק לבדוק ואחר כך כונס אוצרו לתוכו (ח). קודם שלשים יום, אם דעתו לפנותו קודם הפסח (ט) צריך לבדוק ואחר כך עושהו אוצר; ואם אין דעתו לפנותו קודם הפסח אינו צריך לבדוק. הגה: ואוצר חטים שיש חטים מחומצים בקרקעית הבור, אם נעשה האוצר שלשים יום קודם הפסח אינו זקוק לבער אלא מבטלו בלבו ודיו. ומיהו לאחר פסח כשמפנה האוצר, אסור ליהנות מאותן חטים (י); ואם אין שם חמץ ידוע אלא ספק, מותר למכור האוצר (יא) כך ביחד (תשובת הרשב"א סימן ע').

^אמימרא דרב פסחים ו'. ^במימרא דרבא שם וכפרוש הר"ן בשם אחרים, וכן כתב הטור בשם הרמב"ם והרי"ץ גיאות. ^גגם זה שם בגמרא.

• היוצא בשיירה – למדבר, כלומר יוצא לנסיעה ארוכה.
• זקוק לבדוק – כי אדם שבבעלותו חמץ מחויב לוודא שבהגיע הפסח לא יעבור על איסור 'בל יראה ובל ימצא'.
• על ביעור חמץ – אפילו אם מבער את החמץ שמצא, כי אין לברך על בדיקה הנערכת טרם זמנה. דין זה מוסכם גם על המחבר.
• אינו צריך לבדוק – כי לא הוטל עליו, בתקופה המקדימה לשלושים יום שלפני פסח, לדאוג לאשר יארע בחג. ואמנם כאשר נותר חמץ בבעלותו, הוא עובר על איסור בל יֵראה ובל יִמצא. אבל יש לו פיתרון, לבטלו. ואף שמדרבנן אין די בביטול, בכל זאת היוצא שלושים יום קודם החג, לא חוייב בבדיקה וכדי שלא יעבור שום איסור, די בביטול. ואולם אם שב לביתו אחר הפסח, וגילה בו חמץ, חייב לבערו, כי החשיבו כעפר.
• וכשמגיע פסח יבטלנו – הרמ"א מסביר את דברי המחבר, וזה מוסכם על כל. ויבטלנו לא יאוחר מסוף שעה חמישית, בטרם יחול איסור על החמץ.
• לחזור קודם הפסח – מתכוין להגיע סמוך לפסח.
• ולא יהיה לו פנאי לבער – והיות שחזר לביתו לפני פסח, חייב בבדיקה, ואין די בביטול.
• כונס אוצרו לתוכו – כי בהגיע פסח, יתקשה לפנות את כל האוצר שמכניס, והרי חייב לוודא שאין כל חמץ תחתיו.
• לפנותו קודם הפסח – סמוך לפסח.
• אסור ליהנות מאותן חטים – דין זה שייך גם לעוזב ביתו מוקדם משלושים יום לפני פסח, שבחזרתו אחרי פסח, חייב לבער את החמץ, לכשזה יימצא.
• מותר למכור האוצר – אף שאסור ליהנות מחמץ שעבר עליו הפסח, הרי זה איסור דרבנן, ובספק יכול להקל.

סעיף ב

^דויש אומרים דקודם שלושים יום שאין צריך לבדוק היינו כשאין דעתו לחזור בתוך הפסח, ואף על פי שדעתו לחזור קודם הפסח (יב) או אחריו (יג), אינו צריך לבדוק כיון שהוא קודם שלושים (יד) (וכשיגיע פסח יבטלנו (טו)),  אם דעתו לחזור בתוך הפסח צריך לבדוק אפילו מראש השנה (טז). ^הואם שכח ולא בדק, יבטל כשיגיע הפסח (יז) ולא יברך על הבטול (יח). הגה: גם אשתו תבדוק ותבטל בביתו, דילמא ישכח לבטל במקום שהוא (יט) (כל בו).

^דטור וכפרוש רש"י שם. ^הטור.

• לחזור קודם הפסח – אפילו קרוב וסמוך לפסח. ולא צריך לחשוש, אלא יבדוק כשיגיע.
• או אחריו – וכשיבוא אחרי פסח וימצא חמץ, יבערנו אז.
• קודם שלושים – שיטה זו מקילה, כי השיטה שבסעיף א, מחייבת בדיקה, אפילו כשכוונתו לחזור סמוך לפסח. ואילו לשיטה זו, לא חייב לבדוק אלא כוונתו לחזור בתוך הפסח. ולהלכה צריך לחשוש לשיטה הראשונה[2]. ואם מתכוון לחזור ממש סמוך לפסח, צריך לבדוק. אבל אם כוונתו לחזור זמן מה לפני פסח, בימינו , כיון שקיימת תחבורה מסודרת, אינו צריך לבדוק.
• וכשיגיע פסח יבטלנו – הדין מוסכם על המחבר, כי דבריו הוסברו בזה.
• אפילו מראש השנה – בזה אין מחלוקת, כי אם כוונתו לחזור בתוך הפסח, לכל הדעות צריך בדיקה טרם יציאתו לדרך, מחשש שבשובו יאכל את החמץ הנמצא בביתו.
• יבטל כשיגיע הפסח – כמו כל ישראל, לא יאוחר מסוף שעה חמישית, לפני שהחמץ נאסר.
• ולא יברך על הביטול – כי מברכים על הבדיקה, וכאן שאינו בודק, אינו מברך. אמנם כשנמצא במקום אחר יבדוק שם, ויברך כדין.
• ישכח לבטל במקום שהוא – דברי הרמ"א אינם מתייחסים לתחילת הסעיף אלא כוונתו, שאם אשתו מצויה בבית, תבדוק היא. ואף שהוא חייב בביטול, תבטל גם היא, כדי שאם ישכח לבטל, יקיים חובתו באמצעות אשתו. אבל לכתחילה טוב שיבטל הוא, כי הוא בעלי החמץ. אבל כשמינה אשתו לשליח, אינו צריך לבטל.

סעיף ג

(כ) ^וישראל היוצא מבית אינו יהודי תוך שלשים יום (כא) ונכנס בבית אחר בעיר זו, או הולך לעיר אחרת, אינו צריך לבער בית האינו יהודי (כב) שהרי יקיים מצות ביעור באותו בית אחר (כג). אבל אם הוא מפרש או יוצא בשיירא ולא יכנס בפסח בבית, ^זיש מי שאומר שחל עליו חובת הביעור כיון שהוא תוך שלושים יום, וצריך לבער בית האינו יהודי שהוא יוצא ממנו כדי לקיים מצות ביעור (כד), (אף על פי שהאינו יהודי יכנס לבית בפסח (כה); ויש אומרים שאינו צריך כשנכנס בו האינו יהודי (כו)) (טור).

^ושם בשם אבי העזרי. ^זשם ושם.

• ישראל היוצא – להבנת הסעיף צריך להקדים שהבדיקה נצרכת לא רק כדי להפטר מהחמץ שבבעלותו, או כדי שלא יבוא לאכול חמץ, אלא גם לצורך קיום מצוה.
• תוך שלושים יום – וכשיצא מן הבית, כבר חל עליו החיוב לבדוק ולבער.
• בית האינו יהודי – כי החמץ שהותיר בבית הרי הופקר, והאינו יהודי רשאי לעשות בו כרצונו.
• באותו בית אחר – כך ודאי אינו עובר על איסור בעלות חמץ, וגם אינו מפסיד את המצוה, כי מקיימה בבית האחר בו יגור.
• כדי לקיים מצות ביעור – אף שלמעשה אין בה צורך, שכן החמץ שבבית כבר לא שייך לו, ובהגיע ימי הפסח לא יחזיק חמץ בבעלותו. אבל היות והתחייב במצוה, יש עניין לקיים אותה. ואין בזה חיוב גמור, אלא שאם נמנע מהבדיקה, איבד הזדמנות לקיים מצוה. ולפי שאין זה חיוב גמור כתב המחבר בשם "יש מי שאומר"[3]. אולי זה המקור למנהג ישראל, היוצאים מהבית לפסח, ומשכירים אותו עם כל החמץ שבו לאינו יהודי, ובכל זאת נוהגים לבדקו, ולמחרת שורפים את החמץ. כל זאת כדי לקיים את המצוה בה התחייבו, בהחזיקם חמץ בבעלותם, שלושים יום קודם לפסח.
• יכנס לבית בפסח – כי אז החמץ נכנס תחת בעלותו של האינו יהודי. ועם כל זה, מן הראוי לבדוק כדי לקיים מצוות בדיקה. וזו דעת המחבר.
• כשנכנס בו האינו יהודי – ולא חייב אלא כשלא נכנס שום אדם בביתו, כי אז יש מקום לומר שהחמץ נותר בבעלותו. אבל אם האינו יהודי נכנס בבית, אין צריך לבדוק. ומנהג הספרדים כדעת המחבר, לבדוק. ובני אשכנז יכולים לסמוך על שיטת הרמ"א.

דין המפרש בים והיוצא בשיירא (תל"ו)

• היוצא מביתו קודם שלושים יום שלפני פסח, ואינו מתכוין לחזור עד אחר פסח, פטור מבדיקת החמץ, ובבא ערב הפסח יבטלו. אמנם כשמגיע לביתו, אחר הפסח, יבער את החמץ הנותר בו [א].
• ברם, אם מתכוין לחזור סמוך לפסח, וכל שכן השב בפסח עצמו, צריך לבדוק טרם עזיבתו [א].
• היוצא מביתו בשלושים יום הסמוכים לחג, חייב לבדוק לפני היציאה, אף שאין בכוונתו לחזור עד אחר החג. ואין מברכים על בדיקה זו. ובערב פסח יבטל ככל ישראל [א].
• שוכר המתגורר בבית אינו יהודי ויוצא ממנו לפני פסח, אינו צריך לבדוק. ויש מחמירים לבדוק, אם לא יוכל לקיים את המצוה במקום אחר [ג].
• היוצאים מביתם לפני פסח ומשכירים את הבית לגוי, וכל החמץ שבו נמכר לו, פטורים מעיקר הדין מבדיקה, אבל טוב וראוי להשאיר קצת חמץ שלא נמכר, ולבדוק אותו ולבערו, כדי לזכות במצוה.

[1] על פי המאירי פסחים ו, א.

[2] על פי הכלל "סתם ויש אומרים, הלכה כסתם". עיין כף החיים אות לד. ובשעת הדוחק, אפשר לסמוך על השיטה המקילה.

[3] דומה הדבר למה שאמרה הגמרא (מנחות מא.) על מי שמסדר בגדיו בצורה כזו שפוטר אותם מחיוב הטלת ציצית, שזה דבר לא ראוי לעשות, אף שאינו עושה איסור.