סימן ת"מ – דין חמצו של נכרי שהופקד אצל ישראל, ובו ד' סעיפים

הסימן מרחיב באיסור "בל יראה ובל ימצא", האוסר החזקת חמץ בבעלותנו. ודן בחמץ הנכרי שיהודי אחראי עליו, עד שחייב לשלם אם זה יאבד, מה שמחשיבו לבעליו ומחייבו לבערו. ויבוארו בו פרטי כלל זה.

סעיף א

^אנכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם הוא חייב באחריותו מגניבה ואבידה (א), בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו, חייב לבערו (ב). הגה:  ואפילו חזר והפקידו ביד אינו יהודי אחר (ג) (הגהות אלפסי פ"ק דפסחים). ^בויש אומרים שאפילו אינו עליו אלא שומר חנם שחייב בפשיעה, חייב לבערו (ד). ^גואפילו אם אינו חייב באחריותו בדין, אלא שיודע שהאינו יהודי אלם ויכפהו לשלם אם יאבד, חייב לבערו; ויש חולקים (ה).

^אברייתא וגמרא פסחים ה'. ^בטור בשם בה"ג והרא"ש. ^גשם בשם רמב"ם בפרק ד מהלכות חמץ ומצה.

• מגניבה ואבידה – כלומר, אם יגנב החמץ או יֹאבַד, יצטרך לשלם.
• חייב לבערו – כי אחריות היא מקצת בעלות. על כן נראה לי שלא נכון נהגו במקצת מקומות בארץ ישראל, שדורשים מהבאים בשערי בתי החולים להפקיד את חמצם ברשות השומר בכניסה, כי ודאי יש אחריות על חמץ זה[1].
• ביד אינו יהודי אחר – כי אף שהחמץ אינו ברשותו, האחריות עדיין עליו, ונחשב בעלים במקצת.
• חייב לבערו – כי חיוב זה הוא מקצת אחריות, ודי בזה לעבור על האיסור. הדעה הראשונה סבורה שאין שומר חינם מוגדר בעלים, כי אף שחייב בפשיעה, אין זו בעלות אלא היזק, שדומה למזיק חמץ הגוי, ואינו עובר באיסור בל יראה. ולהלכה נראה כי לכתחילה אין לקבל פיקדון חמץ בפסח, אפילו כשומר חינם, כדעה זו. ובדיעבד, אם קיבל חמץ, אין זה נאסר, כי אפשר לסמוך על הדעה הראשונה.
• ויש חולקים – כי רשעות הגוי אינה מהפכת את הישראל לבעלים.

סעיף ב

^דואם אינו חייב באחריותו, אינו חייב לבערו אפילו אם כבוש תחת ידו (ו), כגון שהוא גר תושב ושרוי עמו בחצר. ^הוצריך לעשות לפניו מחיצה גבוה עשרה טפחים, כדי שלא ישכח ויאכלנו. הגה: ואינו יהודי שהניח חמץ בבית ישראל בלא רשותו, כופה עליו כלי (ז) (ריב"ש סי' ת"א); ודוקא ביום טוב (ח),  אבל אם הוא קודם יום טוב צריך לעשות מחיצה (ט) (עיין לקמן סימן תמ"ו סעיף א').

^דשם בברייתא ובגמרא. ^המימרא דרב שם ו'.

• כבוש תחת ידו – כלומר אפילו כשהאינו יהודי מצוי באחריותו, כגון שכיר המתגורר אצלו.
• כופה עליו כלי – כדי שלא יבוא לאוכלו.
• ודוקא ביום טוב – רק בו ניתן להסתפק בכפיית כלי מעל החמץ.
• צריך לעשות מחיצה – בגובה עשרה טפחים, שזה בערך שמונים סנטימטר, או להניחו בארון נעול.

סעיף ג

^ואינו יהודי שנכנס לבית ישראל וחמצו בידו, אינו זקוק להוציאו, אף על פי שהישראל רואה חמץ של אינו יהודי, אין בכך כלום (י). ^זאבל אסור להעלותו עמו על השלחן, ואפילו בהפסק מפה (יא).

^וברייתא שם. ^זהרשב"א בתשובה.

• אין בכך כלום – כי ראיית חמץ לכשעצמה אינה אסורה, אפילו בביתו, רק אסור להחזיק חמץ בבעלותו. ולכן אין למנוע ממבקרים להיכנס בבית חולים עם חמץ בתיקיהם.
• ואפילו בהפסק מפה – מחשש שיבוא לאכול את החמץ.

סעיף ד

^חישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חבירו או אצל האינו יהודי, אף על פי שקבל עליו הנפקד אחריות, עובר עליו ^*)(אף) המפקיד (יב).

^חטור בשם רבנו יונה והרא"ש והרמב"ם בפרק ד. ^*)(כן מוכרח בדבריו שהרי כתב בסעיף א שאם קיבל עליו הנפקד אחריות דעובר עליו וחיב לבערו, וכן פסק הב"ח, עיין שם).

• המפקיד – כי החמץ בבעלותו, ואף שאדם אחר קיבל אחריות חלקית על החמץ, אין הדבר מגרע כלום מבעלותו על החמץ. לכן גם המפקיד וגם הנפקד עוברים על בל יראה, וכדין שותפים.

חמצו של אינו יהודי שהופקד אצל ישראל (ת"מ)

• אחריות היא מקצת בעלות, ולכן ישראל שאחראי על פקדון חמץ, עובר ב"בל יראה". [א]
• אין בראיית חמץ שאינו שלו, אפילו בביתו של ישראל, שום איסור. [ג]
• חמץ של אינו יהודי והישראל לא קיבל עליו אחריות, אינו חייב לבערו מביתו, אלא יעשה לפני יום טוב מחיצה בפני החמץ, כדי שלא יבוא לאכלו בטעות. [ב]
• גוי שבא ליהודי ובידו חמץ, אין הישראל חייב להוציאו מביתו, רק לא יאכל יחד באותו שולחן. [ג]
• אם ישראל אחראי על חמץ ישראל אחר, שניהם עוברים בבל יראה. [ד]
• אין למנוע כניסה לבית חולים מבני אדם המחזיקים חמץ בתיקיהם. (י)
• אם דורשים מהם להפקיד חמץ אצל השומר, עד אחר יציאתם, לא יפה עושים, כי יש אחריות על חמץ זה. (ב)

[1] ועיין בזה בהרחבה בספרי בעקבות המחבר חלק ב סימן יג.