סימן תמ"ה – דין ביעור חמץ, ובו ג' סעיפים

כתוב בתורה "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם" (שמות יב טו)  והסבירו חכמים ש"יום הראשון" הוא ערב פסח, לפני שהחמץ נאסר, אז ציוותנו התורה להשבית חמץ. ראינו שבערב פסח החמץ מותר בארבע השעות הראשונות. בשעה חמישית נאסר באכילה ועדיין מותר בהנאה. ובשעה שישית (שעה לפני חצות) הוא כבר נאסר בהנאה מדרבנן, וזה הזמן לבערו. מחצות ואילך, המחזיק בחמץ עובר על איסור תורה, בהיותו בעליו. סימן זה דן כיצד היא מצות "תַּשְׁבִּיתוּ".

סעיף א

^אכיצד ביעור חמץ (א), שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים (ב). ואם היה החמץ ^בקשה ואין הים מחתכו במהרה (ג), הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים (ד). הגה: והמנהג לשורפו (ה). וטוב לשרפו ביום דומיא דנותר (ו) שהיה נשרף ביום (ד"ע), אך אם רוצה לשורפו מיד אחר הבדיקה כדי שלא יגררנו חולדה, הרשות בידו (ז). (הגהות מיימוני פ"ג וכל בו).

^אמשנה פסחים כא ע"א וכחכמים. ^בהרמב"ם בפרק ג' הי"א וכרב יוסף כח ע"א.

• כיצד ביעור חמץ – הנעשה בשעה ששית.
• שורפו או פוררו או זורקו לים – יבער בכל דרך.
• ואין הים מחתכו במהרה – ולא יקיים מצות תשביתו בזמן שקבעו חכמים.
• זורקו לים – כך השבית את החמץ בזמנו.
• והמנהג לשורפו – בגמרא מובאת דעה, שקיום מצות תשביתו מתקיימת רק בשריפה. לכן טוב לחשוש לשיטה זו, ולשרוף, אם אפשר.
• דומיא דנותר – "נותר" הוא בשר של קרבן שלא נאכל בזמן שקבעה תורה, וחובה לשורפו. יש שלמדו מכאן, כי ביעור חמץ אף הוא חייב להתקיים דווקא בשריפה.
• הרשות בידו – השריפה למחרת היא רק הידור, כי עיקר הדין הוא, שלא יישאר בבעלותו חמץ בפסח. ולא נכון שהידור במצוה יעכבו מקיום עיקר מצות השבתה.

סעיף ב

^גואם נתנו לאינו יהודי קודם שעה ששית (ח), אינו צריך לבער (ט). ואם שרפו קודם שעה ששית, הרי זה מותר ליהנות בפחמין (י) שלו בתוך הפסח; ^דאבל אם שרפו משעה ששית ולמעלה (יא), הואיל והוא אסור בהנאה, הרי זה לא יסיק בו תנור וכיריים ולא יבשל (יב); ואם בישל או אפה, אותה הפת ואותו התבשיל אסורים בהנאה (יג) וכן הפחמין שלו אסורים בהנאה, הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנאה (יד).

^גמשנה שם כא ע"ב ובגמרא שם ע"ב. ^דלשון הרמב"ם בפרק ג' הי"א ממשנה כא ע"א. וכמסקנת הגמרא כז ע"א ולחומרא.

• קודם שעה ששית – לפני שחלה חובת ביעור החמץ (מדרבנן). כמובן שאין לתת חמץ ליהודי, אם יש חשש שלא יאכלנו קודם זמן איסורו.
• אינו צריך לבער – כשאין בידו חמץ, ברגע בו נאסרת הבעלות על חמץ, אינו חייב בהשבתה.[1] ומותר אפילו אם הגוי גר בביתו אלא צריך שיהיה לו חדר מיוחד לו.
• ליהנות בפחמין – חמץ שהפך לפחמין, אינו אוכל, וכלל לא נאסר, לכן רשאי ליהנות מהם.
• משעה ששית ולמעלה – אפילו מתחילת שעה שישית (השעה שלפני חצות), בו נאסר החמץ בהנאה, מדרבנן.
• ולא יבשל – בשעה זו, אסור שביעור החמץ יאפה או יבשל עבורו, כי זו הנאה מחמץ, והיא, כאמור, נאסרה.
• אסורים בהנאה – כי נעשו ראויים לאכילה באמצעות דבר שנאסר בהנאה.
• אחר שנאסר בהנאה – לכן גם הפחמים שנוצרו מהחמץ, לאחר שכבר נאסר בהנאה, נאסרים גם הם בהנאה, אף שאינם אוכל.

סעיף ג

^הקודם זמן איסורו יכול להשליכו במקום שהעורבים מצויים שם (טו); ואם מצאו אחר זמן איסורו, שלא אכלוהו העורבים, אף על פי שהמקום הפקר, לא יניחנו שם, אלא יבערנו (טז). (ואם לא מצא חמץ, כשבדק ישרוף הכלי שלקח לבדיקה, כדי שלא ישכח חובת ביעור (יז)) (מהרי"ל).

^ההגהות מיימוני פרק ג הי"א אות כ.

• שהעורבים מצויים שם – כלומר רק עד תחילת שעה שישית (עד שעה לפני חצות), כל זמן שהחמץ עדיין לא נאסר בהנאה.
• אלא יבערנו – אין זו חובה מן הדין, כי החמץ אינו ברשותו, לאחר שהופקר לכל. אלא שאינו מן הראוי שיהא החמץ שלו מונח ונראה לעין כל, אחר זמן איסורו. ואם זרקו באשפה הציבורית, אין מה לחשוש[2].
• שלא ישכח חובת ביעור – מכאן נבע מנהג שריפת החמץ גם בביעור הנעשה קודם שעה ששית.

ביעור חמץ (תמה)

• בערב פסח מבערים את החמץ שנשאר [הק].
• משעה ששית, נאסר החמץ מדרבנן בהנאה [הק].
• אם מבערו בשעה שישית, חייב לשורפו או לפוררו, או להשליכו אל הים, ובכך לפוסלו כליל מאכילה [א].
• גם אם מבער חמץ לפני כן נהגו לשורפו (יז). אבל ניתן לבערו ולהתפטר ממנו בכל דרך שהיא, כגון לתתו לאינו יהודי [ב], או לזורקו לאשפה ציבורית (טז).
• בני אשכנז נהגו, שאם אין לו חמץ לשרוף, ישרוף כלי שהכיל חמץ [ג].

[1] המשנה ברורה (סק"י) כתב שטוב להניח חמץ עד השעה השישית כדי לקיים מצות תשביתו. אבל בדברי השולחן ערוך אין כל רמז לזה. ונראה לי שלכן לא כתבה המחבר, כי מצוה זו היא דווקא כשמצוי חמץ בידו, וכמו שאדם לא צריך לגור בבית כדי לקיים מצות מזוזה, כך אינו חייב להשאיר חמץ לצורך קיום מצות תשביתו. אדרבה, כמה שהוא יותר זריז להיפטר מהחמץ טוב יותר.

[2] מוסבר על פי כף החיים אות ל, ובזה מתורצת תמיהת המשנה ברורה בס"ק יח.