סימן תמ"ו – דין מי שמוצא חמץ בתוך המועד, ובו ד' סעיפים

סעיף א

^אהמוצא חמץ בביתו, אם הוא בחול המועד, יוציאנו ויבערנו מיד (א). ואם הוא יום טוב, יכפה עליו כלי (ב) עד הלילה, ואז יבערנו (ג), (לפי שלא יוכל לטלטלו ביום טוב (ריב"ש) גם לשרפו במקומו אסור) (ר"ן).

^אמימרא דרב פסחים ו ע"א.

• ויבערנו מיד – בכל דרך, הן בשריפה והן בהשלכה בשירותים. ולא יברך[1].
• יכפה עליו כלי – כדי שלא יבוא לאכלו. ואין הוא עובר עליו באיסור בעלות על חמץ, כי כבר ביטלו לפני החג. ואפילו אם לא ביטלו, לא התירו לו לבער. ואינו עובר בבל יראה, כי הסיבה שאינו מבער היא, כי ההלכה לא התירה זאת. ובמוצאי החג, יבערנו מיד.
• ואז יבערנו – לא יבערנו ביום טוב, כי חמץ זה הוא מוקצה מחמת גופו, שהרי לא נחשב אוכל כלל.

סעיף ב

^בויש מי שאומר דיום טוב שני דינו כחול המועד לענין זה (ד).

^בארחות חיים הלכות חמץ ומצה אות כח.

• כחול המועד לענין זה – בגלל שיום טוב אינו אלא איסור דרבנן, ועדיף שיעבור על איסור מוקצה, משיחזיק חמץ בביתו.

סעיף ג

^גגגו של אינו יהודי שהיה סמוך לגגו (ה) של ישראל, ונתגלגל החמץ מגגו של אינו יהודי לגגו של ישראל (ו), הרי זה דוחפו בקנה (ז). ואם היה בשבת או ביום טוב, כופה עליו כלי, (דאסור לטלטלו בי"ט ושבת) (ח).

^גהריב"ש בתשובה סימן תא בשם הרי"ץ גיאות.

• לגגו – גגות שלהם, היו כמרפסות של ימינו, המשמשים לצרכים שונים, ומהם גם אכילה.
• לגגו של ישראל – היהודי אינו עובר על איסור, כי אין חמץ זה שלו.
• דוחפו בקנה – כדי שלא יכשל בו לאכלו.
• דאסור לטלטלו ביו"ט ושבת – כמו שראינו, שאין בו תועלת, ואינו נחשב אוכל, כי נאסר בהנאה, לכן הוא מוקצה מחמת גופו.

סעיף ד

(ט) ^דמצא פת בפסח בביתו ואינו יודע אם הוא חמץ או מצה, מותר אפילו באכילה, דאזלינן בתר בתרא (י); ואם הוא מעופש הרבה, שאי אפשר לו להתעפש כל כך משנכנס הפסח, אז ודאי הוא חמץ (יא). ואם עברו מימי הפסח, שנוכל לתלות שנתעפש משנכנס הפסח עד עתה, אם אנו נוהגים לאפות בפסח פת חם בכל יום, תולין להקל אפילו הוא מעופש הרבה, שאנו תולים לומר בכל יום אפה פת חם, ונתנו עליו, ולפיכך הרבה להתעפש (יב).

^דשם בגמרא ז ע"א.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן במציאות שכמעט לא קיימת היום, והיא, כאשר מתגלית בפסח פת, שלא ידוע אם היא מצה או חמץ, ובימינו כמעט אין מציאות כזו, בגלל השוני הגדול בין מצה ללחם. אמנם תתכן מציאות כזו כשאדם קונה מצות שהם חמץ.
• דאזלינן בתר בתרא – תרגום: "כי הולכים אחר אחרון". כלומר, היות ומצא חתיכה זאת בפסח, סביר שזו מצה. כי לאחרונה משתמש רק במצה, וגם כבר בדק את ביתו מחמץ לפני פסח.
• ודאי הוא חמץ – ואם כן, ודאי צריך לבערו.
• הרבה להתעפש – למעשה, הכל תלוי במציאות. אם סביר שזה מצה, מותר לאכלו.

המוצא חמץ בפסח (תמ"ו)

• החמץ בפסח מוקצה, ואסור לטלטלו בשבת או ביום טוב [ג].
• המוצא חמץ בפסח בשבת וביום טוב יכפה עליו כלי, כדי שלא יבוא לאוכלו. ובמוצאי שבת או יום טוב, יבערנו מיד [א].
• המוצא חמץ בחול המועד, יבערנו מיד [א].

[1] נראה שלדעת המחבר יש לברך על זה. ולרמ"א לא יברך, כפי שמפורש בדבריו בסימן תלב סעיף א. אמנם כף החיים (בסימן תלה אות יב), כתב שאין לברך, משום ספק ברכות להקל.