סימן תמ"ב – דין תערובת חמץ, ובו י"א סעיפים

חמץ אסור מן התורה באכילה ובהנאה, וגם בבל יראה, כלומר שלא יחזיק חמץ בבעלותו.  סימן זה דן באיסור בל יראה בחמץ המעורב עם היתר.

להבנת הסימן נסביר באיזה תערובת חמץ יש איסור אכילה והנאה, ואיסור החזקתו בבעלות, ומה חומרת האיסור:

האוכל כזית חמץ גמור, עובר על איסור תורה. ובמזיד, ייענש בכרת[1]. המחזיקו עובר מן התורה בבל יראה.

תערובת ששמינית ממנה חמץ, קרויה "כזית בכדי אכילת פרס". כלומר כזית חמץ מעורב בהיתר, ואכילת התערובת נמשכת כזמן אכילת ארבעה ביצים, שהם שמונה זיתים. והאוכל תערובת זו, עובר בלאו מן הפסוק (שמות יב כ) כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ[2], והמשהה חמץ זה בבית עובר על בל יראה.

תערובת שבה פחות משמינית חמץ, ובכולה שיעור כזית, אסורה מן התורה באכילה ככל חצי שיעור, ואסור לקיימה בפסח מן התורה.

תערובת שהחמץ נתן בה רק טעמו, אסורה באכילה[3], אבל אין בזה לאו. ואיסור תורה זה חומרתו קלה באופן יחסי. ומדרבנן אין להשאיר תערובת זו בביתו, שמא יבוא לאכלה. ואם נתערב מעט מאד חמץ בתערובת, פחות מאחד חלקי שישים (1/60), זה נקרא "משהו", ואינו חייב לבערו. ודינו לגבי אכילה יוסבר להלן בסעיף ד.

סעיף א

^א(א) תערובת חמץ (ב) עוברים עליו משום בל יראה (שמות יג, ז) ובל ימצא (ג) (שמות יב, יט) כגון המורייס (ד) וכותח הבבלי (ה) ושכר המדי (ו) וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים. אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה, מותר לקיימו בפסח (ז); ^בכגון עריבת העבדנין (ח) שנתן לתוכו קמח ועורות, אפילו נתנן שעה אחת קודם זמן הביעור הרי זה מותר לקיימו. ואם לא נתן העורות, ונתן הקמח קודם ג' ימים לשעת הביעור, מותר לקיימו שהרי נפסד והבאיש (ט); תוך שלשה ימים, חייב לבער (י). ^גוכן הקילור (יא) והרטיה (יב) והאספלנית (יג) והתריאק"ה (יד) שנתן לתוכו חמץ,  מותר לקיימן בפסח שהרי נפסד צורת החמץ.

^אמשנה פסחים מב (ע"א) וכרבי אליעזר. טור בשם הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ד ה"ח). ^בברייתא שם דף מה (ע"ב) וכרבי נתן. ^גתוספתא (פ"ג ה"ב) כתבה הרי"ף שם (יד.) וטור בשם בעל העיטור (ח"ב קכו:) וכן כתב הרמב"ם בפרק ד' (ה"י).

• הקדמה לסעיף – בסעיף זה ישנם שני חלקים. החלק הראשון דן בחמץ המעורב עם היתר, וראוי לאכילה. החלק השני דן בחמץ מעורב עם היתר, והתערובת אינה ראויה לאכילה, ונקרא חמץ נוקשה על ידי תערובת.
• תערובת חמץ – אפילו אין בה "כזית בכדי אכילת פרס", אבל יש בתערובת כולה כזית חמץ.
• ובל ימצא – ואין כרת באכילה, אלא איסור, משום "כל מחמצת לא תאכלו".
• המורייס – מאכל עשוי משומן דגים מים וקמח, ואין בו כזית בכדי אכילת פרס, אבל יש כזית חמץ בתערובת כולה.
• וכותח הבבלי – מין רוטב לתיבול שהיו עושים בבבל, באמצעות עירוב מלח וחלב עם פירורי פת, שהעניקו טעם לחלב.
• ושכר המדי – בירה שהוכנה במדינת מדי, על ידי שריית תמרים במים, ויש בו גם קצת שעורים לכן יש כאן תערובת חמץ.
• לקיימו בפסח – וזה נקרא חמץ נוקשה על ידי תערובת, שאין איסור להשהותו, כי אין חשש שיבוא לאוכלו, כי החמץ בלתי אכיל.
• עריבת העבדנין – בזמנם נהגו לטבול את עורות בעלי החיים במים המעורבים בקמח, כחלק מהליך עיבוד העור והחלקתו. הכנסת העור במים, היתה מסרחת את התערובת ופוסלתה מאכילה.
• נפסד והבאיש – אחר שלושה ימים מתקלקלת התערובת גם בלי הכנסת עור.
• חייב לבער – כי התערובת עדיין ראויה לאכילה.
• הקילור – טיפות לטיפול בכאבי עיניים, שיש בתוכם חמץ לא אכיל.
• והרטיה – זוהי משחה המונחת על גוף החולה, ויש שמכינים אותו עם חמץ, אבל אינו אכיל.
• והאספלנית – זו תחבושת הנעשית עם חמץ, אבל איננה אכילה.
• והתריאק"ה – תרכובת המשמשת כתרופה חיצונית, ויש שמוסיפים בה חמץ. אבל איננה מיועדת לאכילה.

סעיף ב

^דהפת עצמה שעיפשה ^הונפסלה מלאכול הכלב (טו), ומלוגמא (טז) שנסרחה (יז), אינו חייב לבער.

^דברייתא שם דף מה (ע"ב). ^התוספתא שם (פ"ג) ושארי פוסקים. ^וטור בשם הרמב"ם (פ"ד הי"א) ושם.

• מלאכול הכלב – אין זה כבר אוכל ולכן אין בזה איסור.
• ומלוגמא – תחבושת עשויה מקמח ותאנים.
• שנסרחה – כי כבר אינו ראוי כלל לאכילה.

סעיף ג

^ובגדים שכבסו אותם בחלב חטה (יח), וכן ניירות שדבקו אותם בחמץ וכל כיוצא בזה, מותר לקיימן בפסח שאין צורת החמץ עומדת (יט). הגה: ולכן מותר לדבק ניירות בחלון תוך שלשים לפסח; ויש מחמירים אם נראה מבחוץ (כ) (תה"ד סימן קי"ז ופסקיו סימן קמ"ט, ומהרי"ו ריש סימן קצג).

^וטור בשם הרמב"ם (פ"ד הי"א) ושם.

• בחלב חטה – שהוא חמץ.
• שאין צורת החמץ עומדת – אין כאן שום דבר הראוי לאכילה.
• אם נראה מבחוץ – אין זה איסור מן הדין אלא חומרא.

סעיף ד

^זדבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם, כגון התריאק"ה (כא) וכיוצא בו, אף על פי שמותר לקיימו (כב) אסור לאכלו עד אחר הפסח, ואף על פי שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא הרי זה אסור לאכלו (כג). הגה: ולקמן סימן תמ"ז סעיף ד' בהגה יתבאר דיש חולקים ומתירים אם נתבטל קודם הפסח (כד), והכי קיימא לן.

^זשם (טור בשם הרמב"ם) ושם.

• התריאק"ה – המיועדת לרפואה.
• שמותר לקיימו – כי אין כאן חמץ הראוי לאכול בשיעור כזית.
• הרי זה אסור לאכלו – להבין את הדברים נקדים, שאם בימי הפסח, הוכנסה כמות כלשהי של חמץ, בלא כוונה, אל התבשיל, אסור לאכלו מדרבנן. אמנם אם ארע דבר כזה לפני הפסח, הוא בטל בתבשיל, ומותר לאכלו בפסח. כאן מלמדנו המחבר, כי שונה דין תבשיל שהחמץ שבו הוכנס בכוונה, שהוא נאסר לאכילה בפסח. ומכאן יוצא, שמאכלים תעשייתיים שבתרכובתם מצוי משהו חמץ, אסור לאכלם בפסח[4].
• אם נתבטל קודם הפסח – לדעת הרמ"א גם אם כלשהו חמץ התערב בתבשיל בכוונה, אם זה לפני פסח, הוא בטל, והתערובת מותרת. מכאן יש ללמוד, שהמנהג לקנות כל דבר עם הכשר, אף כשאין חמץ במרכיבי המאכל, אינו חובה מן הדין, הן למחבר והן לרמ"א. כמו כן בשר ודגים שנקנו לפני פסח, מותרים בפסח. כי גם אם הוכנו בכלים שאינם כשרים לפסח, ובמקרה נפל בהם משהו חמץ, הכל בטל.

סעיף ה

^חשכר שעושים מחטים ושעורים חייבים לבערו (כה). וכן אם העמיד גבינות בחלא (כו) משֵּׁכַר שעורים או חטים, חייב לבערם (כז).

^חהרא"ש בשם רבינו תם בפרק ג' דפסחים (סי' א).

• שכר וכו' חייבים לבערו – שכר העשוי רק מחיטים ושעורים שאחר תסיסה במים נמחים בם, דינו כחמץ גמור. אבל אם יש בו פירות נוספים,או שהחיטים רק העניקו מטעמם ולא נמחו, חייבים לבערו, כי החיטים שהחמיצו הם שעשו את השכר, והרי זה "מעמיד", וכפי שנבאר באות כז[5].
• בחלא – חומץ העשוי משֵּׁכַר שעורים או חיטים.
• חייב לבערם – הפיכת החלב לגבינה נעשית בהכנסת רכיב הגורם הליך כימי של גיבון. אם רכיב זה חמץ, אף אם כמותו אפסית, נאסרת הגבינה, כי כך גזרו חכמים ש"דבר המעמיד אינו בטל". ו"דבר המעמיד" הוא המרכיב המגבן את החלב לגבינה. וכיון שחשיבותו רבה, חובה לבערו מדרבנן, אף אם כמותו מועטה מאד.

סעיף ו

^טנהגו לגרר הכתלים והכסאות שנגע בהם חמץ, ויש להם על מה שיסמוכו (כח). ואם יש חמץ בסדק, שאינו יכול לחטט אחריו, יטיח עליו מעט טיט (כט).

^טטור בשם ראב"ן על פי סמך מן הירושלמי (פ"ב ה"ג).

• יש להם על מה שיסמוכו – כמובן אין זו חובה מן הדין, אבל אין לצחוק על מנהג זה, כי החמץ נחשב דבר לא רצוי בפסח, וכשזה נראה בבית יהודי זה נראה לא טוב. לכן נהגו ישראל להוציא כל חמץ נראה.
• יטיח עליו מעט טיט – מדובר בחמץ גלוי לעין. כיסוי זה גם הוא אינו חובה, כי החמץ אינו אכיל, מה גם שאין חשש שיבוא לאכלו. אבל מנהג ישראל לבער כל חמץ הנראה גלוי לעין. אולם פירורים או חמץ במקום נסתר, אין ענין לחפש אחריהם.

סעיף ז

^י(ל) בצק שבסדקי עריבה (לא), אם יש כזית במקום אחד חייב לבער (לב); ואם לאו, אם היה עשוי לחזק בו שברי העריבה או לסתום בו נקב, בטל במיעוטו (לג); ואם לאו (לד), חייב לבער (לה).

^ימשנה שם דף מה ע"א כלישנא בתרא דרב יהודה הרי"ף (יג:) והרמב"ם בפרק ב (הט"ו).

• הקדמה לסעיף – להבנת סעיף זה ושאחריו נקדים, כי החמץ האסור בבל יראה הוא מכזית ומעלה, לא פחות. ואם כי באיסורי התורה יש כלל "חצי שיעור אסור מן התורה", עם זאת, בל יראה אינו אוסר חצי שיעור. וכשהוא פחות מכזית, חובה לבערו רק מדרבנן, כדי שלא יאכלנו. וכשאין חשש שיאכלנו, כפירורים ברצפה, לא חייב לבער, כי גודלו אינו חשוב, וגם ימנע מאכילה[6].

יש לציין, כי שני סעיפים אלו אינם כל כך למעשה, עקב שיפור איכות הכלים ונקיון הבתים.

• עריבה – כלי שבתוכו העיסה נילושה. בזמנם, לא הייתה איכות הכלים מן המשופרות, והיו נסדקים, והיה חמץ נאסף בתוכם ומתקשה קמעא, ובכל זאת נותר ראוי קצת לאכילה, או להתחבר עם עיסה אחרת.
• חייב לבער – כלומר אם נכנס בסדק כזית חמץ, שקצת ראוי לאכילה, חייב לבערו, אף שאין בכוונתו להשתמש בעריבה[7].
• בטל במיעוטו – ואין חיוב לבערו כלל. זאת למרות מנהג גירור הכתלים מכל חמץ גלוי, אפילו משהו, כיון שחמץ זה נועד לחיזוק הכלי, לכן אינו נחשב חמץ. כמו כן, בפסח מניחים כלים אלה במקום צדדי ולא משתמשים בהם, לכן אין חמץ זה נראה.
• ואם לאו – שאינו עשוי לחזק.
• חייב לבער – אף בפחות מכזית. ואינו דומה לפירורים שעל הרצפה, בהם אין חשש שייאכלו, כיון שבמקרה זה החשש קיים, לכן חייב לבער מדרבנן. ומכאן מוכח, שחייב לבער כל חמץ שבביתו, אפילו אם הוא פחות מכזית, כגון וופל אחד, מחשש שמא יבוא לאוכלו[8].

סעיף ח

^כהיו בו שני חצאי זתים בשני מקומות (לו) וחוט של בצק ביניהם, רואים כל שאלו ינטל החוט ניטלין עמו, חייב לבער (לז); ואם לאו, אינו צריך לבער (לח). במה דברים אמורים, בעריבה, אבל בבית אף על פי שאם ינטל החוט אין ניטלין עמו, חייב לבער מפני שפעמים מקבץ אותם (לט). ^להיה חצי זית בבית וחצי זית בעלייה, חצי זית בבית וחצי זית באכסדרה, חצי זית בבית זה וחצי זית בבית שלפנים ממנו, ^מהואיל ואלו החצאי זתים דבוקים בכתלים או בקורות או בקרקעות אינו חייב לבער אלא מבטלו בלבו ודיו (מ).

^כשם (ע"ב) מימרא דשמואל. ^לבעיא שם ולא נפשטה. ^מרמב"ם בפרק ב' (הט"ז) וטור בשם בעל העיטור (ח"ב קכב.) ואביו הרא"ש (פ"ג סי' ב).

• בשני מקומות – דחוקים בסדקים, כמו בסעיף הקודם, ונעשו לחיזוק הקדירה.
• חייב לבער – כי החוט מחבר את שני החצאים, ולפנינו כזית שלם במקום אחד.
• אינו צריך לבער – כי היות והם עשויים לחזק, כל פחות מכזית בטל לעריבה.
• שפעמים מקבץ אותם – זה דווקא בזמנם, שהיה שייך שיחבר שני חצאי זיתים אלה, אבל בזמנינו ובפירורים, אין חשש כזה, ואין צריך לחפש אחריו.
• מבטלו בלבו ודיו – אבל דוקא שלא רואים אותם, כי אם הם נראים, יש לבערם כמנהג שראינו בסעיף ו.

סעיף ט

^נחמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב, או ששרפו באש (קודם זמנו) (ר"ן) ונחרך עד שאינו ראוי לכלב, או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט, מותר לקיימו בפסח (מא).

^נברייתא שם.

• מותר לקיימו בפסח – כי אין זה אוכל כלל. ומה שצריך לכסות בטיט את המושב העשוי מחמץ הוא על פי מה שראינו בסעיף ז, שהמנהג הוא לא להשאיר חמץ גלוי בבית כלל, אפילו כזה שאינו ראוי לאכילה.

דבר מצוי במיקסר, שחמץ מועט נותר דבוק על מכסה המנוע, ועליו אינו עובר בבל ייראה, כי אינו ראוי לאכילה, ובודאי לא יבוא לאוכלו, גם אין בו כזית במקום אחד. אבל יצניע את המיקסר ולא ישתמש בו בחג, אם יש חשש שחמץ זה יפול במאכל, בעת שימושו בו.

סעיף י

^סדיו שהוא מבושל בשכר שעורים, מותר לכתוב בו (מב).

^סתרומת הדשן (סי' קכט).

• מותר לכתוב בו – כי אין זה אוכל. מכאן יש להתיר כל חומרי ניקוי בפסח, ואין צריך לכך הכשר, כי אפילו אם מצויים בם רכיבי חמץ, אין זה אוכל כלל, ואין בכך שום איסור.

סעיף יא

^עעריבות שלשין בהן חמץ, אין לסמוך על מה שרוחצים אותן בחמין ומנקרין החמץ מהן; כי  אי אפשר לנקרן שלא ישאר בהן בין הכל כזית, והכלי מצרפו (מג); וצריך ליתנן במתנה לאינו יהודי עד לאחר הפסח (מד), או לטוחן בטיט. ^פוהוא הדין לבצק שבכלי נסרים, שאינו יכול להוציאו. הגה: וטוב לעשות כן בכלים שמניחים בהם קמח כל השנה (מהרי"ו), וכן בכלים שמניחים בהם פת כל השנה (מה). ומפה שהיתה מונחת על  שק קמח, לא מהני לה ניעור, וצריכה כבוס כדי להשתמש עליה בפסח (מו) (מהרי"ל).

^עטור בשם רבינו יחיאל מפריש. ^פרוקח (סי' רמז).

• והכלי מצרפו – הצירוף הוא דוקא כשלא נעשה לחיזוק. אבל אם עשוי לחזק, ראינו שאין חובה לבער. וכל זה נוגע לכלים של זמנם. מצנם, המחמם פרוסות ועושם צנימים, יש לנערו מפירורי החמץ, שלא יוותר בו כזית חמץ, ואחר כך די להצניעו בארון.
• עד לאחר הפסח – דיני מכירה לאינו יהודי יתבארו להלן בסימן תמז.
• כל השנה – כגון כלי נסרים בהם מניחים לחם. בזמנינו, דבר נדיר הוא שנותר בכלים כזית חמץ לאחר הניקוי.

ברכונים שדבקו בהם פירורי חמץ, צריך להצניעם.

• להשתמש עליה בפסח – כי חוששים שהניעור לא ינקה את המפה כראוי, והקמח שבו יפול בתבשיל בעיצומם של ימי הפסח, יעשהו חמץ, ויאסור את כולו. כי, החמץ בפסח עצמו אוסר אפילו ב"משהו" (כמות קטנה מאד), כפי שנלמד בהמשך.

תערובת חמץ (תמ"ב)

1. האוכל כזית חמץ גמור, עובר על איסור תורה. ובמזיד, ייענש בכרת [הק].
2. המחזיקו עובר מן התורה בבל יראה [א].
3. בפחות מכזית אין איסור כלל, אלא שאם הוא גלוי וראוי לאכילה צריך לבערו, כדי שלא יבוא לאוכלו [ז] (לה) (מא).
4. חמץ שודאי לא יאכלו, כגון פירורים, אין צריך לבער (כט) (לה).
5. תערובת ששמינית ממנה חמץ, קרויה "כזית בכדי אכילת פרס". כלומר כזית חמץ מעורב בהיתר, ואכילת התערובת נמשכת כזמן אכילת ארבעה ביצים, שהם שמונה זיתים. האוכל תערובת זו, עובר בלאו הכתוב בפסוק (שמות יב כ) כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ[9], והמשהה חמץ זה בבית, עובר על בל יראה [א].
6. תערובת שבה פחות משמינית חמץ, ובכולה שיעור כזית, אסורה מן התורה באכילה ככל חצי שיעור, והמקיימו עובר בבל יראה [א].
7. תערובת שהחמץ נתן בה רק טעמו, אסורה באכילה, אבל אין בזה לאו. ואיסור תורה זה, חומרתו קלה, באופן יחסי [הק].
8.  מדרבנן אין להשאיר תערובת כזו בביתו, שמא יבוא לאכלה [הק].
9. אם נתערב מעט מאד חמץ בתערובת, בכמות של "פחות מאחד חלקי שישים (1/60)", זה נקרא "משהו חמץ", ואינו חייב לבער [ד].
10. אם "משהו חמץ" התערב במאכל בתוך הפסח, אסור לאוכלו (כג).
11. אם לפני פסח עירבו "משהו חמץ" במאכל, ראוי שלא לאוכלו. על כן אין לאכול בפסח מאכלים תעשייתים, כשבתרכבותם מצוי משהו חמץ. ובשעת הדחק מותר לאוכלו (כג).
12. אם משהו חמץ נתערב לפני פסח שלא בכוונה, מותר לאוכלו. על כן בשר ודגים שנקנו לפני פסח, מותרים בפסח.
13. דבר שאינו מאכל אדם ומעורב בו חמץ, מותר בשימוש בפסח [י]. על כן מותר להשתמש בפסח בסבונים ובחומרי ניקוי, גם ללא הכשר מיוחד לפסח (מב).
14. את המצנם יש לנער מן החמץ שניתן להסיר, ויצניעו (מג). וכך יש לנהוג במיקסר שלא ניתן לנקותו מן החמץ הדבוק (מא).

[1] ככתוב (שמות יב טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם, כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל, מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי".

[2] על פי הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה א, ו), ואינו חייב כרת. ואף שבשאר איסורים אנו פוסקים שאכילת כזית מתערובת בכדי אכילת פרס, הוא איסור ממש כאכילת כזית איסור, שונה החמץ כי דורשים מן הפסוק כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה (שם), על חמץ גמור ענוש כרת, ועל תערובתו רק בלאו (פסחים מג ע"א). כך מפורש ברמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ו-ז. וראה הסברו של הערוך השולחן (כאן הלכה ד) בדעת הרמב"ם, שגם תערובות שאר איסורים של כזית בכדי אכילת פרס אין בו חיוב כרת , אלא רק לאו. אמנם יש מסבירים שמה שכתב הרמב"ם שאין בו כרת, הכוונה כשאוכלו שלא כדרכו (בית יוסף (ד"ה ויש לדקדק) בהסבר דברי הטור).

[3] זהו איסור תורה, כי נפסק להלכה שטעם כעיקר אסור מן התורה. עיין שולחן ערוך יורה דעה סימן צח סעיף ב ש"ך ס"ק ו וטז ס"ק ג.

[4] ויש מתירים שאינם עושים הבחנה בין חמץ המוכנס בלא כוונה, למוכנס בכוונה אל התרכובת, ולדעתם שניהם מותרים באכילה בפסח, כפי שפוסק המחבר בסימן תמז ס"ד. וסעיף זה הובא כאן רק ללמדנו שיש היתר להשהות חמץ, שזה עניינו של סימן זה, ולפי שסעיף זה הוא לשונו של הרמב"ם, שהוא פסק שחמץ שהתבטל לפני פסח חוזר וניעור בפסח, לכן הובאו כאן דבריו, אף שהמחבר לא פסק כמותו בפרט זה (יביע אומר חלק ב סימן כג אות יז). אפשר לסמוך על שיטות אלו בשעת הדוחק, בצירוף שיטות הראשונים שגם בפסח עצמו משהו חמץ מותר. גם בביאור הגר"א כאן, משמע שאפשר לסמוך על שיטות אלו בשעת הדחק, כי הביא דעות הגאונים המחמירים, ואח"כ כתב "ומ"מ עי' לקמן סימן תמז ס"ד". משמע שציין לקולא המובאת שם. ועיין בספרי בעקבות המחבר (חלק א עמוד שמא)  כמה דרכים לתרץ הסתירה בדברי המחבר.

[5] הפוסקים כתבו שהשכר הוא חמץ גמור. וקשה, כי לפי זה היה על המחבר לכתוב שעוברים על בל יראה, כמו שכתב בסעיף א, ולמרות זאת כתב רק שחייבים לבערו כדין גבינה שבסוף הסעיף. לכן פירשנו (על פי ערוך השולחן אות כ) שצריך להבחין בין מקרה שהחיטים והשעורים נמחים במשקה, שאז הוא חמץ גמור. לבין מקרים שהחיטים רק התסיסו את המים והוצאו מהם, שאז אינו חמץ גמור, וחייב לבער כמו בגבינה, ובגלל שהמחבר דיבר על שני הדינים, לכן כלל הכל בחייבים לבער.

[6] על פי המובא בגמרא (פסחים ו, ב) "פירורין לא חשיבי".

[7] ואם החמץ ממש ראוי לאכילה או להחמיץ עיסה, הרי הוא עובר על בל יראה מן התורה.

[8] מוסבר על פי המגיד משנה המובא בבית יוסף. ויש שפירשו שהחיוב לבער הוא דווקא אם בצירוף כל החמץ שבעריבה יש כזית, אמנם פשט המחבר נוטה יותר לפירוש המגיד משנה.

[9] על פי הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה א, ו), ואינו חייב כרת. ואף שבשאר איסורים אנו פוסקים שאכילת כזית מתערובת בכדי אכילת פרס, הוא איסור ממש כאכילת כזית איסור, שונה החמץ כי דורשים מן הפסוק כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה (שם), שדוקא על חמץ גמור ענוש כרת, אבל על תערובתו אין כרת אלא לאו (פסחים מג ע"א). כך מפורש ברמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ו-ז). וראה הסברו של הערוך השולחן (כאן הלכה ד) בדעת הרמב"ם, שגם תערובות שאר איסורים של כזית בכדי אכילת פרס אין בו חיוב כרת, אלא רק לאו. אמנם יש מסבירים שמה שכתב הרמב"ם שאין בו כרת, הכוונה כשאוכלו שלא כדרכו (בית יוסף (ד"ה ויש לדקדק) בהסבר דברי הטור).