סימן תל"ב – דין ברכת בדיקת חמץ, ובו ב' סעיפים

כלל הוא שמצוות צריכות כוונה[1]. כלומר, כשעושה מצוה יחשוב בלבו שכך ציוה ה', ולכן תיקנו חכמים לברך קודם עשיית מצוה. סימן זה דן בברכה הנאמרת לפני בדיקת חמץ.

סעיף א

(א) ^אקודם שיתחיל לבדוק יברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ (ב). ואם התחיל לבדוק בלא ברכה, יברך כל זמן שלא סיים בדיקתו (ג) (כל בו);  ויזהר שלא ידבר בין הברכה לתחלת הבדיקה (ד). ^בוטוב שלא ידבר בדברים אחרים עד שיגמור כל הבדיקה, כדי שישים אל לבו לבדוק בכל המקומות שמכניסים בו חמץ (ה).

^אמסקנא דגמרא פסחים ז'. ^בטור בשם אביו הרא"ש, וכן כתב הרשב"א בתשובה.

• קודם שיתחיל – כפי שראינו, בודקים את החמץ בליל ארבעה עשר, ושורפים אותו למחרת. כלומר תחילת המצווה היא בבדיקה, וסיומה בביעור.
• על ביעור חמץ – אף שברכה זו נאמרת לפני תחילת המצווה, שהיא הבדיקה כאמור, בכל זאת תקנו לומר 'על ביעור חמץ', כי זו מטרת הבדיקה.
• שלא סיים בדיקתו – הכלל הוא שצריך לברך לפני עשיית המצווה. אמנם כל זמן שלא סיים, זה עדיין נחשב לפני עשיית המצווה. אבל אם לאחר סיום הבדיקה נזכר שלא ברך, לא יברך בעת שריפת החמץ, למחרת, כי חכמים תקנו לאמרה לפני הבדיקה [2].
• בין הברכה לתחלת הבדיקה – כמו בכל ברכת המצוות שצריך לברך סמוך לתחילת המצווה. ואם הפסיק בדיבור שאינו קשור לבדיקה, צריך לחזור ולברך[3].
• שמכניסים בו חמץ – המחבר כתב "טוב" ולא "אסור" כיון שאין כאן איסור אלא הדרכה והכוונה. כי בכל מצווה שאדם עושה, ראוי שיעשנה מתחילתה ועד סופה ללא הסחת דעת בדברים אחרים. ועל כן יכול להפסיק לבעת הצורך, כגון לענות אמן על ברכת חברו, או ללכת לשירותים ולברך אשר יצר, וכן לענות למי שקורא לו, ולא לגרום שימתין לחנם.

סעיף ב

^גבברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים (ו). ואם בעל הבית רוצה, יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש איש במקומו ^דעל סמך ברכה שבירך בעל הבית (ז). הגה: ונוהגים להניח פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק, כדי שלא יהא ברכתו לבטלה (ח) (מהר"י ברי"ן). ומיהו  אם לא נתן לא עכב (ט), דדעת כל אדם עם הברכה לבער אם נמצא (י) (כל בו).

^גטור. ^דשם מתוספתא דברכות.

• לבדוק כמה בתים – בדיקת כל החדרים והבתים השייכים לו, מצוה אחת היא, לכן אינו מברך אלא פעם אחת. ואדם שאין לו בית אלא מכונית, יברך על בדיקת המכונית[4].
• שבירך בעל הבית – אחריות הביעור הוטלה על בעל הבית, כי הוא בעל החמץ. אבל אין מניעה להיעזר באחרים שיעשו זאת, כי גם באמצעותם ניתן לוודא את הביעור.
• שלא יהא ברכתו לבטלה – הרי מברך על ביעור חמץ, ואם לא ימצא ממנו, ולא יבער, יתברר שברכתו נאמרה לבטלה. ואם השאיר חמץ לביעור למחרת אין כאן ברכה לבטלה כלל, ולכן יש שלא נהגו במנהג זה מחשש שלא ימצאו מה שהחביאו. ונראה, שגם חלק מהספרדים נהגו במנהג זה.
• לא עכב – כלומר אין זו ברכה לבטלה.
• לבער אם נמצא – כי כך תיקנו חכמים, לחפש אחר חמץ, ולבערו במקרה ויימצא. ולכתחילה נתקנה הברכה על ספק זה. כאמור, גם לפי דעה ראשונה, שיש חשש ברכה לבטלה, אפשר להשאיר חמץ לביעור חמץ. ויש שלא נהגו במנהג זה, שמא לא ימצאו מה שהחביאו.

הברכה על הבדיקה (תל"ב)

1. לפני הבדיקה מברכים על ביעור חמץ [א].
2. אסור לדבר בין הברכה לתחילת הבדיקה [א].
3. אם שכח לברך, יכול לברך כל זמן שלא סיים לבדוק. אבל אחר סיום הבדיקה, אף שעדיין לא ביער חמץ, אינו יכול לברך [א].
4. אחרי תחילת הבדיקה, טוב שלא להפסיק עד סיומה, אבל אין איסור להפסיק [א].
5. בברכה אחת בודק כל המקומות הצריכים בדיקה [ב].
6. יכולים כמה אנשים להתחלק ולבדוק כל המקומות, ודי בברכת אחד מהם [ב].
7. גם אם לא מצאו חמץ, אין הברכה לבטלה. ויש שנהגו להחביא חמץ, כדי שוודאי ימצא חמץ. אמנם יש שמשאירים חמץ לביעור בלי להחביאו [ב].

[1] כך פסק המחבר בסימן  ס סעיף ד.

[2] אמנם לדעת המחבר יברך כמו שמשמע בדבריו בסימן תלה. אבל הכף החיים (בסימן תלה אות יב) כתב, שלמעשה אין לברך, משום ספק ברכות להקל.

[3] מ"ב (ס"ק ה) וכף החיים (אות טו). אבל לא זכיתי להבין מדוע כתב המחבר "צריך ליזהר" ולא כתב לשון ברורה יותר, "אסור". ונראה להסביר זאת בשני דרכים, א. משמעות לשון זו כוללת זהירות מכל סוג של דיבור, גם כזה הקשור לבדיקה, אלא שבכזה דיבור, אין צריך לחזור ולברך, ב. עוד יתכן להסביר, שרצה לומר בזה, שברכת ביעור חמץ הוחרגה משאר ברכות, שהרי אין הביעור מתקיים עד למחרת, ואם כן גם אם אינו בודק מיד, אין הברכה לבטלה. אלא שלמרות החרגה זו, שהיא הסבר דברי המחבר, להלכה אין לזוז מדברי הפוסקים שכתבו שהפסקה בדיבור שלא מעניין הבדיקה מצריכה לחזור ולברך.

[4] אור לציון ח"ג פרק ז, ביאורים סעיף ט.