קולו של פסוק
פרשת בא
חודש החירות
שתי דרכי תשובה
ליל שימורים
כיוון
בחוזק יד
חודש החירות
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב).
נראה שיש כאן כפילות: אם ניסן הוא ראש חודשים, ממילא הוא גם הראשון לחודשי השנה. מהו פשר הכפילות?
חודש ניסן של שנת 2448 הוא בלי צל של ספק ראשית תולדותיו של עם ישראל. קבוצה עצומה של עבדים יוצאת סוף סוף לחופשי בחודש זה והופכת לעם. אם כן, אין זה רק החודש הראשון של השנה, כי אם החודש הראשון של כל ההיסטוריה שלנו כעם.
ואולם, התורה מתעקשת: חודש ניסן הוא גם הראשון לחודשי השנה, ואין מדובר רק בשנה זו שבה אתם יוצאים ממצרים. מכאן ולהבא עליכם להכתיר את ניסן מדי שנה בשנה לחודש הראשון של השנה. יש לכך חשיבות מכרעת, כי בכך טמונה ההבנה כי החירות אינה קניין נצחי. ה' זועק לעם ישראל: הישארו אנשים חופשיים, אל תיכנעו לכוחות הטבע!
כל עם שמגיע לחירות נמצא בסכנת נפילה למיני עבדות חדשים. יש לשמר את רעיון החירות ברעננותו. המצפון חייב להישאר תמיד ערני: האידאולוגיות, הסיסמאות וכבלי המחשבה הם כולם מכשולים שקל להיכשל בהם. לעולם צריך ניסן להישאר החודש הראשון.
המילה ניסן מכילה בתוכה את המילה נס. הנס הוא יציאה מחוקי הטבע, יציאה מן ההרגל. הנס הוא אי-כניעה לחוקי הטבע, לחוקי ההיסטוריה, למגבלות שלנו. הציווי שניסן יהיה החודש הראשון דורש שלא נהיה עבדים – לא של אף אחד אחר ולא של עצמנו – ושגם אנו לא נעביד אחרים. אנו אומרים "לא" לדטרמיניזם הכובל. אנו רוצים לחיות חיים ערכיים המקעקעים את כל סוגי העבדות.
לנצח נצחים יזכיר לנו ניסן – החודש הראשון – מי אנו ומה הם ערכינו, וירחיק אותנו מכל ויתור ומכל התנהגות שפלה שיאפילו על זהותנו וייעודנו.
זה מה שמייחד את עם ישראל. החודש הזה לכם ראש חודשים.
שתי דרכי תשובה
"וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'" (שמות יב, יא).
וכי כך חוגגים אנשים חופשיים את חירותם – אוכלים בחיפזון ומוכנים לנסיעה? זה נראה יותר כבריחה, ולא כעם היוצא לחירות בתחושת ביטחון המוענקת מאת הא־ל הכול יכול, משחרר האסירים.
בניגוד לפסח הראשון שנעשה בחיפזון, ההלכה מצווה אותנו לדורות להסב בליל הסדר ולהקדיש לו זמן רב. מדוע ציווה ה' את אבותינו על החיפזון?
ישנן שתי דרכי תשובה. אחת מתונה והדרגתית ואחת פתאומית. בני ישראל שכנו במצרים מאות בשנים והתרגלו למצבם העגום. לא היה להם כל כוח להשתחרר מעצמם, ורק שוק חשמלי היה יכול להניעם. בחיפזון יצאו אבותינו ממצרים כי היה הכרח לשנות את תודעתם מן הקצה אל הקצה כדי להוציאם, אחרת היו מתמהמהים ונשארים במצרים. ואף שהפתאומיות והמהירות נדרשו כדי להוציאם ממצרים, דרך זו לא תאפשר להם להיכנס לארץ. כדי שיוכלו בני ישראל לחיות בארץ ולקבל אחריות על חייהם הם חייבים להפנים את השינוי שבא להם בפתאומיות. לשם כך הם יצטרכו להתפתח בהדרגה במדבר במשך ארבעים שנה.
פסח מצרים נערך בחיפזון, ופסח דורות – בהסבה. כך כל אדם שמבין שטעה בדרכו צריך קודם כול לקבל החלטה מהירה לשנות את כיוון חייו, ובשלב השני עליו להקדיש זמן להתבוננות ולהפנמה, כדי שהשינוי יחלחל לתוכו פנימה ויהפוך לחלק ממנו, בלי דרך חזרה.
ליל שימורים
"לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" (שמות יב, מב).
המילה "שִׁמֻּרִים" מופיעה פעמיים בפסוק, בתחילתו ובסופו. על פי הפרשנים משמעות המילה שונה בכל אחת מהופעותיה. בתחילת הפסוק היא מבטאת את ההמתנה והציפייה של הקב"ה לליל הגאולה: "ליל שמרים הוא לה'", בסופו של הפסוק היא מדגישה את שמירת המצוות: "שמרים לכל בני ישראל לדֹרתם". הקב"ה מבטיח כי בכל הדורות יסבו יחדיו בלילה זה כל משפחות ישראל, יקיימו את מצוות הלילה ויספרו על גאולת מצרים. הבטחה זו התקיימה, ועד ימינו-אנו ליל הסדר נחגג בכל בתי ישראל, גם בבתי המשפחות שאינן מקפידות על שמירת כל המצוות.
הצלע המרכזית של הפסוק – "הוא הלילה הזה לה'" – מורה מחד גיסא כי עיקרו של הלילה הוא לה', שהרי בזכות לילה זה אנו יודעים שיש א־להים בעולם, ומאידך גיסא שאנו עדיין מצויים בלילה, הואיל וגאולת מצרים לא הייתה גאולה שלמה.
מאז גאולת מצרים ועד הנה עבר עמנו קשיים עצומים, רדיפות ועינויים, אך לילה זה נטע בליבנו תקווה ואמונה שנצליח לצאת מכל צרה וצוקה עד בוא הגאולה השלמה. מהלילה הזה, ליל היציאה ממצרים, אנו שואבים את כוחות ההתמודדות עם כל לילות ההיסטוריה, בידיעה שפנינו מועדות אל יום הגאולה הנכסף.
לשון "שמרים לכל בני ישראל לדֹרֹתם" מבטאת גם היא ציפייה. בכל הדורות אנו מצפים ומייחלים שנמשיך לטפס שלב אחר שלב בסולם הגאולה עד אשר נגיע אל השלב העליון, היציאה האחרונה מחשכת הלילה אל אור הגאולה השלמה.
אשרינו שאנו זוכים בדורנו לראות את קיום הבטחת ה' – מ"ליל שמרים הוא לַה'" ל"שמרים לכל בני ישראל לדֹרֹתם".
כיוון
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח).
פסוק קצר זה נושא בתוכו משמעות עמוקה ומגלה לנו מהי התכלית שלשמה יצאנו ממצרים: "בעבור זה" – אלו המצוות.
אומנם ודאי שה' הוציאנו ממצרים כדי לגאול אותנו מהעבדות הקשה והלא-אנושית, אך המטרה האמיתית שלשמה נגאלנו היא קיום המצוות.
פירוש הדבר הוא שלהיסטוריה יש כיוון. איננו בורחים ממצרים, אנו יוצאים ממנה ופנינו אל היעד – להגיע לארץ ישראל וליצור בה עולם חדש ומתוקן.
את המסר הזה עלינו להעביר לילדינו. אין אנו מסתפקים בחיים פשוטים, אנו מבקשים לחיות למען מטרה. הפסוק מלמדנו שלימוד ההיסטוריה איננו התרפקות פשוטה על העבר אלא נקודת זינוק!
פרידה ממקום מגורים או מבני משפחה היא ניסיון קשה תמיד, אולם כשהפרידה נעשית מתוך מגמה לקיים את הייעוד, להתחבר לזהות הפנימית ולפעול למען הטוב – אין זו עקירה אלא הצמחה של דבר חדש. הכוח המניע איננו טמון במה שנשאר מאחור אלא בתכלית שאליה אנו נושאים את פנינו.
בחוזק יד
בפסוק האחרון של הפרשה, העוסק במצוות תפילין, יש חריגה לשונית האומרת דרשני – המילה "ידך" כתובה "יָדְכָה":
"וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, טז).
חכמינו זיכרונם לברכה דרשו (מנחות לז, א) כי המילה "יָדְכָה" רומזת ליד החלשה ("יָדְכָה" = "יד כהה"), ומכאן שיש להניח את התפילין של יד על יד שמאל.
דרשה זו מציבה בפסוק אחד את היד הכהה של האדם מול ידו החזקה של ה'.
האדם חלש בטבעו. קשה לו ליזום ולפעול, לקום, להתרומם ולרומם, לפעול ולהפעיל. קל לו יותר לחיות חיים של קבלה מחיים של השפעה. בהנחת התפילין על היד הכהה יש קריאה גדולה: "בחֹזק יד הוציאנו ה' ממצרים"! ה' דורש מאיתנו אומץ וכוח לפעול, להתחזק ולחזק.
בכל הנחה של התפילין על ידך שְׁאב מה' יתברך כוחות ותעצומות נפש – והענֵק משמעות לחייך!