קולו של פסוק
פרשת יתרו
תוכחת יתרו
סגולת ישראל – גזענות?
לך רד
זכור את יום השבת לקדשו
ארבעה בפסוק אחד
שם או כאן
תוכחת יתרו
יתרו זכה שעל שמו נקראה פרשה מרכזית בתורה, הפרשה שבה אנו קוראים את עשרת הדיברות. זכות זו ניתנה ליתרו מכוח העצה הטובה שהשיא למשה רבנו – להאציל אחריות על זקני העם ולא להמשיך לשפוט את העם לבד:
"וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם
וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם
מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב" (שמות יח, א).
בדברי יתרו ישנה תוכחה גלויה: מדוע אתה, משה, יושב בנוחות כמלך, בעוד כל העם נאלץ להמתין בעמידה עד שיגיע תורו של כל אחד ואחד מהם לדבר עימך?!
כמה קשה לשמוע את הפסוק הזה. הלוא משה רבנו מוסר את נפשו, מגויס
כל כולו למען העם. המתדיינים באים אליו בעת הצורך, וכדי לזכות לעצתו הם אומנם נדרשים להמתין בתור, אך משה לעומתם אינו נח לרגע. בכל יום ובכל עת הוא מקשיב ושומע, דואג ומרגיע, מייעץ ופוסק לכל מי שמגיע אליו – עד אפיסת הכוחות האנושיים. והינה בא יתרו, ובמקום להביע הערכה עצומה לפועלו של משה הוא הופך את הקערה על פיה, ומוכיח את משה שהוא כביכול מזלזל בעם!
אם נתבונן בפסוק נראה כי המילה "עָם" מופיעה שלוש פעמים בתוכחת יתרו. יתרו מציב את העם במרכז ותובע את כבודו – עצתו לא באה להקל על משה רבנו אלא על העם. דברי יתרו אלו, שנאמרו קודם מתן תורה, משמשים מעין הקדמה לקבלת התורה ומלמדים על גודל החובה לכבד את הציבור. התורה ניתנת לעם ישראל, לציבור, וכל הנהגתה היא לטובת הציבור. הטובה המתגלמת בתורה מתבטאת גם ביחס המכבד שהיא תובעת כלפי הציבור כולו, ואפילו משה רבנו, איש התורה, מקבל תוכחה אם אינו נוהג בעם בכבוד הראוי לו.
תגובת משה רבנו על דברי יתרו מגלה את גדלותו ואת ענוותנותו הרבה. משה רבנו היה יכול לדחות את התוכחה ולהדגיש דווקא את גודל מסירותו למען העם, אך לא כך עשה משה רבנו. הוא נמלך עם השכינה וקיבל את דבריו של יתרו.
ייתכן שיתרו נקרא כאן "חֹתן משה" כי דבריו נאמרו בהשראת גודלו של משה. ממסירותו של משה רבנו למען העם למד יתרו מהו הכבוד הראוי לעם, ומתוך כך פנה אל משה וסייע לו להוסיף עוד קומה על צדקותו הרבה.
סגולת ישראל – גזענות?
"וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים…" (שמות יט, ה).
במילים אלו התורה מבשרת שעם ישראל הוא עם סגולה, עם מיוחד – העם הנבחר. כמה דם נשפך בשל בחירה זו, כמה יהודים ניסו להסתיר את שייכותם לעם הזה כדי לברוח משנאת העמים.
העמים מאשימים את עם ישראל שהוא מחשיב את עצמו מורם מכל העמים. 'היהודים קורבנות הגזענות הם עצמם גזענים', טוענים שונאינו.
די לקרוא את הפסוק הבא כדי לבטל את כל האשמות השווא הללו:
"וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שם יט, ו).
הסגולה היא אחריות, ייעוד ותפקיד – לשרת את הא־לוהים לטובת האנושות, להביא את דבר ה' לכל בני האדם. עם ישראל קיבל את התורה והביא עימה לעולם מערכת של ערכים, של כבוד לאדם שנברא בצלם א־להים, של אמונה שיש שופט עליון שימנע מהחזק לרמוס את החלש. בלי ערכים אלו לא היה העולם אלא שדה קרב ענק.
להתקיף את עם ישראל פירושו לתקוף ערכים אלו. ברצון להשמיד את העם היהודי טמון ניסיון עיקש להסתיר מהמצפון את התביעות המוסריות – "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנֹב" ועוד.
ועל כן כשעם ישראל מגן על עצמו, לא רק על עצמו הוא מגן אלא על העולם כולו. הוא נלחם למען כינון עולם טוב יותר, ישר יותר, צודק יותר – עולם שיש בו נוכחות אלוקית.
בחירת עם ישראל היא משא כבד… אבל כה מלהיב!
לך רד
פרשת יתרו היא נקודת השיא של כל התורה כולה, פרשה שבה מתגלה ה' אל עמו ומעניק להם את עשרת הדיברות.
ה' קורא למשה לעלות אל ראש ההר ומורה לו:
"רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב" (שמות יט, כא).
משה רבנו חושב כי אין צורך להעיד שנית בעם, שהרי כבר התרה בהם, אבל ה' חוזר ודורש:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' לֶךְ רֵד" (שם פסוק כד).
משה מקיים את דבר ה' – כמפורש בסוף הפרק, בפסוק הסמוך לתחילת עשרת הדיברות:
"וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם" (שם פסוק כה).
דרישת ה' שמשה ירד אל העם ויבוא אליו מודגשת לאורך כל הפרק, ונראה שהיא עומדת במרכז הפרשה. בתחילה אומר ה' אל משה "לך אל העם וקדשתם" (פסוק י), ומשה מבצע – "וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם" (פסוק יד), וביום השלישי, כשעם ישראל כבר מוכן לקבלת התורה, מביא אותם משה אל ההר – "ויוצא משה את העם לקראת הא־להים מן המחנה" (פסוק יז).
מעמד הר סיני עטוף בירידה של משה אל העם, אך בהמשך מתבקש משה לעלות אל ההר ולשהות בו ארבעים יום וארבעים לילה. ומה קורה בזמן ההמתנה? בני ישראל חוטאים בחטא העגל – ומשה נדרש שוב לרדת אל העם, ירידה כואבת: "וידבר ה' אל משה לך רד כי שִׁחת עמך" (שמות לב, ז).
בפרשה זו טמונה קריאה נוקבת: מקומו של המנהיג אינו שם למעלה על יד
הא־להים אלא קרוב לעם. המנהיג צריך לרדת אל העם, לאהוב אותו ולקרבו – ולא לעזוב אותו לרגע.
זהו שיעור חשוב לרבנים, למורים ולמנהיגי העם בכל הדורות: רדו אל העם, הבינו לליבו, הראו לו את אהבתכם הכנה – וכך תוכלו להעלות אותו אל ה' יתברך.
זכור את יום השבת לקדשו
"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ז).
בפסוק הקצר זה יש סתירה פנימית. "זכור את יום השבת" – משמע שהשבת מיוחדת כבר מרגע בריאתה. הא־ל ייחד את היום השביעי מששת ימי בראשית, וקדושת היום היא מתנה שניתנה מלמעלה.
לעומת זאת, "לקדשו" מורה כי ייחודו של יום השבת מוטל על האדם. יום זה בבסיסו הוא יום כשאר הימים, אך הקב"ה מצווה אותנו לייחדו ולקדשו.
אם כן, האם יום השבת קדוש מעיקרא, או שמחובתו של האדם לקדשו?
אפשר לענות על שאלה זו בכמה דרכים:
א. אכן יום זה קדוש מעצמו, אך קדושתו טמונה ומוסתרת, וכשאנו מקדשים את השבת אנו רק מגלים את אשר נעלם מן העין. למעשה איננו מקדשים את השבת – אנו מקדשים את עצמנו כדי שנוכל להציץ לקדושת השבת הקיימת. אנו שובתים ממלאכה כדי לזכות ולראות את מעלת השבת האופפת את העולם.
ב אין קדושה עצמית ליום זה, הטבע ממשיך ופועל את פועלו כבכל ימות השבוע. שום דבר בעולם אינו משתנה בשבת, עד שבא עם ישראל ומקשיב לצו ה' – להיזכר ביום השביעי, לקדשו ולהפוך אותו לשבת. הציווי "זכור את יום השבת" הוא התזכורת שמזרזת אותנו לפעול. לפי תפיסה זו האדם הוא שמביא את הקדושה לעולם.
ג. יום השבת הוא יום קדוש ומרומם מששת ימי בראשית, ועליך, בן ישראל, להוסיף קדושה על קדושתו. הפסוק הבא – "ששת ימים תעבֹד ועשית כל מלאכתך" – מלמד מהי הדרך לקדש את השבת ולהוסיף בה קדושה. ששת ימים תעשה את כל המוטל עליך מכוח השבת, ומתוך כך תקבל השבת את כל עוצמתה.
האדם, כמוהו כשבת, יש בו קדושה שבאה מא־להים ועליו לגלות אותה. האדם הגיע לעולם כדי לקדש את עצמו ולא כדי לחיות רק על פי טבעו, וקדושתו צריכה לקדש את כל הסובבים אותו.
כל התשובות אמיתיות ונכונות. עלינו לגלות את הקדושה הטמונה בשבת, להפוך אותה ליום קדוש, ומקדושת יום השבת להוסיף קדושה בחיי המעשה.
ארבעה בפסוק אחד
"לֹא תִרְצַח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" (שמות כ, יב).
ארבעת הציוויים מתוך עשרת הדיברות המופיעים בפסוק זה, מבטאים את האיסורים הכי חמורים בתורה. היינו מצפים שלכל אחד מהאיסורים האלה יוקדש פסוק בפני עצמו.
התורה רומזת לנו שעל אף השוני בין עבירות אלו הן דומות זו לזו. כולן פגיעה בנפש, בכולן יש ממד מסוים של "לא תרצח":
"לא תנאף" – המשפחה היא אחד הערכים היסודיים של היהדות. פגיעה באחדותו של זוג על ידי ניאוף הרי היא כמו הריגת המשפחה.
"לא תגנוב" – חכמים מסבירים שאיסור הגניבה הכתוב כאן הוא האיסור לגנוב אדם ולמכרו לעבד. ודאי מובן שפגיעה בחירותו של אדם היא כעין רצח. גם לפי הבנת הפשט שמדובר בכל גניבה – כשאדם נופל קורבן לשוד הוא חי בפחד ועולם הביטחון שלו נפגם. לפעמים הרכוש של האדם הוא המאפשר לו לשרוד בעולם כל כך אכזר, ופגיעה במעמדו גם היא במהותה פגיעה בנפש.
"לא תענה ברעך עד שקר" – עדות שקר, ככל הוצאת שם רע, פוגעת בשמו של האדם – במהותו, שהרי לחיים הפיזיים יש קץ, אבל שמו של האדם שייך לממד הנצח. פגיעה בשמו הטוב של האדם היא פגיעה בנשמתו. עידן הפייסבוק מזכיר לנו חזור והזכר עד כמה פגיעה בשמו ובכבודו של אדם כמוה כרצח.
בחיבור ארבעת האיסורים הללו התורה מלמדת אותנו שהחיים, המשפחה, החירות ושמו הטוב של האדם הם ארבעה ממדים שביחד מעניקים לאדם את זהותו.
שם או כאן
"וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ־לֹהִים" (שמות כ, יז).
כמה קשה לקרוא את הפסוק הזה.
הקב"ה מתגלה לבני ישראל ונותן להם את עשרת הדיברות, והתורה מתארת פחד גדול שאוחז בבני ישראל לנוכח המעמד:
"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שם, יד).
כמה מפחיד. העם עומד מרחוק. רק משה רבנו מתקרב. ולאן הוא מתקרב? אל הערפל, אל הערפול והמסתורין. משה רבנו ניגש אל הדבר שמסמל בעיני בני ישראל את המעורפל והלא נודע, והפסוק מוסיף: "אשר שם ה־א־להים", כאילו רק "שם" ה' נמצא, שם ולא כאן.
מעמד הר סיני הנורא והנשגב נצרך לדורות כדי לחקוק את הכרת א־להים בנשמה הישראלית הכללית, ואולם לאותו הדור היה זה מעמד קשה מנשוא – כי אי אפשר להתקרב אל ה א־להים בפתע פתאום. הקִרבה נרכשת בתהליך איטי והדרגתי, שבו מרגישים שגם הא־להים מתקרב אלינו.
כדי להתקרב לה' יש ללמוד תורה, וככל שנלמד ונתאמץ להבינהּ תהיה הדרך אל ה' סלולה ובהירה, יסור מסך הערפל – ונגלה שא־להים כבר לא "שם", כי אם כאן, בליבנו פנימה.