קולו של פסוק
פרשת תצוה
בגדים ומשמעותם
חיבור
קרע
ונשמע קולו
תלבושת אחידה
נזר הקודש על המצנפת
בגדים ומשמעותם
"וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי" (שמות כח, ד).
בפסוק מוזכרים שישה בגדים שהתורה מעידה עליהם כי הם "בגדי קֹדש":
החושן והאפוד הם שני בגדים הנלבשים יחד, ובשניהם חקוקים שמות בני ישראל. הרי לנו שני ממדים באהבת ישראל, הנושאים שיעור חשוב מאין כמוהו לכל הורה ולכל מחנך: השמות על כתפות האפוד מסמלים את תפקיד הכוהן להנהיג את ישראל ולדאוג לשלומם, והשמות על החושן המונח על הלב מגלים שההנהגה אפשרית רק כאשר היא נובעת מאהבה אמיתית לכל אחד ואחד.
המעיל הוא הבגד העליון, המכובד. התורה אוסרת ללובשו אם יש בו אפילו קרע קטן, ללמדנו שהאדם צריך להקפיד על הופעה חיצונית מכובדת.
הכותונת מונחת על הגוף מתחת למעיל וכמעט שאיננה נראית, ואף על פי כן התורה מכנה אותה "כתֹנת תשבץ" – העשויה משבצות לנוי (רש"י שם). הכותונת מלמדת אותנו שכשם שהאדם צריך לדאוג להופעתו החיצונית כן עליו לדאוג שפנימיותו תתאים להופעתו, שיהיה תוכו כברו.
האבנט הוא חגורה המפרידה בין שני חלקיו של גוף האדם – בין החלק העליון, החושב, לחלק התחתון, היצרי. חובה עלינו לדאוג תמיד שהראש והלב ינהיגו אותנו, ושלא ניגרר אחרי היצרים אלא ננתב אותם לדרך הראויה.
המצנפת היא המקור לחובת חבישת הכיפה בימינו, המזכירה לנו שאין אנו שולטים בכול – ונוטעת בליבנו קצת ענווה.
חיבור
"וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד" (שמות כח, כח).
האפוד הוא בגד עבודה של הכוהן, מעין סינר כפי שהסביר רש"י בפסוק ו' (ד"ה "ועשו את האפוד"). החושן הוא תכשיט שעיקר ייחודו מתבטא באבנים הנושאות את שמות שבטי ישראל, ובאורים ובתומים שדרכם מקבל הכוהן בדרך נס ביטוי לרצונו של הקב"ה.
מדוע חשוב כל כך שהחושן והאפוד יהיו מחוברים? ומהי מהות האיסור שהחושן יזוז?
בממד הפשוט, ודאי שהכוהן המייצג את עם ישראל לפני ה' ומביא את דבר ה' לעם חייב להופיע בהופעה מושלמת, ואסור שיהיו בגדיו מרושלים ונעים הנה והנה.
בממד נוסף, החיבור בין בגד העבודה לבין קדושת החושן מבטא מסר מרכזי. "לא יזח החֹשן מעל האפוד" – הקדושה אינה יכולה להיות מנותקת מהחיים. אתה, הכוהן, הינך איש קדוש, אך אינך בודד בקדושתך. אסור לך להתנתק ולו לרגע מההבנה התמידית שכל קדושתך נועדה לשרת את הציבור.
נוסיף ונדייק כי שמות בני ישראל חקוקים גם באפוד, ולמעשה מופיעים בשני מקומות בבגדיו של הכוהן הגדול: באבני השוהם הנתונות על כתפות האפוד – "ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרֹן" (שם, יב), ובאבני החושן – "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחֹשן המשפט על לבו בבֹאו אל הקֹדש לזכרֹן לפני ה' תמיד" (שם, כט).
הכוהן, מנהיג העם, נושא את בני ישראל על כתפיו ועל לוח ליבו. החיבור של הכוהן לעם ישראל הוא חלק בלתי נפרד ממהותו וממציאותו, ומתוך נשיאת העול וההרגשה שעם ישראל נישא על כתפיו תדיר הוא יכול לגשת אל ה', להתפלל בעד העם ולהוריד להם שפע מלמעלה.
הכוהן המייצג את העם צריך להיות מושלם בהופעתו החיצונית. הוא איש קדוש היונק את כוחותיו מחיבורו לעם ומתוך חיבור זה מקשר בין העם לבין הבורא יתברך.
קרע
פרשת תצוה היא פרשת בגדי הכהונה. על המעיל של הכוהן נאמר:
"וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ" (שמות כח, לב).
חכמינו זיכרונם לברכה למדו מפסוק זה שהקורע בגד מבגדי הכהונה עובר על לאו.
ברור שהסיבה הפשוטה לאיסור זה היא שבגדי הכהונה הם "לכבוד ולתפארת" לכהונה, ובגד קרוע אינו אלא זלזול בכהונה. ועל כן אף שהלכה זו נאמרה על כל הבגדים היא נכתבה בפירוש על המעיל, שהוא הבגד העליון של הכוהן, והוא הנראה כלפי חוץ.
אך יש אולי עוד טעם כמוס יותר.
בגד אמור להציג כלפי חוץ את המהות הפנימית של האדם. הבגד יכול להביע צניעות או גסות, רצינות או זלזול, רגישות או אי אכפתיות, ויש שהאדם מחויב להתלבש בצורה מסוימת שאינה מתאימה כלל למהותו האמיתית. לפי טעם זה, כשאוסרים על הכוהן לשמש בבגד קרוע מבקשים ממנו שלא יהיה קרע בין מהותו הפנימית לבין מה שהוא מייצג.
זאת ועוד, בגד קרוע עלול להצביע גם על קרע בין הכוהן לבין העם שהוא אמור להנהיג, על מצב שבו אין הכוהן מבין את העם, אינו מדבר בשפתו ואינו מסוגל לקדם אותו. לפיכך כשהתורה אוסרת על הכוהן שבגדו יהיה קרוע היא דורשת ממנו לדאוג שלא ייווצר שום קרע בינו לבין העם, אלא שהוא והעם יהיו בהרמוניה מלאה.
אף אנו נלמד מהאיסור לקרוע את בגדי הכהונה – לחיות בשלום עם עצמנו ועם זולתנו.
ונשמע קולו
פרשת תצוה היא פרשת הבגדים. בגדי כוהן הדיוט הם בגדים פשוטים, ובגדי הכוהן הגדול הם בגדים מפוארים. בין בגדיו המכובדים של הכוהן הגדול בולט המעיל המיוחד, המוכתר בפעמוני זהב וברימונים:
"פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב. וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת" (שמות כח, לד-לה).
התורה מדגישה את ייעוד הפעמונים: "ונשמע קולו בבֹאו אל הקֹדש". ויש לשאול – קולו של מי נשמע? הלוא אין שומעים אלא את קולם של הפעמונים! אלא שלא בכדי נכתב "קולו" בלשון יחיד: קול הפעמונים מזכיר לכוהן הגדול כי קולו – קול העם הוא. הכוהן חייב להיות מחובר אל העם, ואסור לו להתנתק ממנו. כשהכוהן נכנס אל הקודש להקטיר קטורת והוא מתעלה אל ה', אסור לו לשכוח שהוא עובד עבודה קדושה זו בשם כל ישראל. הכוהן הגדול אינו רשאי להיות בודד, נוכחות ישראל בליבו ובתודעתו צריכה ללוות אותו תמיד. וכשהכוהן המחובר לעם עובד את עבודתו למען העם ומשמיע את קולם – קולו נשמע ומתקבל בהיכל שומע התפילות.
סכנה גדולה אורבת לכל מנהיג שמא יאבד קשר עם הציבור שהוא מייצג, שמא ישכח את האנשים הפשוטים. צלצול הפעמונים מזכיר למנהיג העולה בדרגות השררה את ייעודו, ותובע ממנו: אל תסתגר במגדל השן! דאג שהעם יבין אותך – ומתוך כך יתעלה עימך.
אכן בזכות פעמוני המעיל הקול הוא קולו של הכוהן – הנשמע באוזני העם ומתיישב על ליבם.
תלבושת אחידה
בפרשת תצוה אנו לומדים בפרוטרוט על בגדי הכוהנים. פרק שלם מוקדש לעיסוק בנושא, ובסיומו מופיעה אזהרה חמורה:
"וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו" (שמות כח, מג).
כוהן שניגש לעבוד בבגדיו האזרחיים או נכנס בהם לבית המקדש חייב מיתה. מה נורא כל כך בעבירה זו – שעונשה כה חמור?
הכוהן בעבודתו מחויב ללבוש תמיד את אותם הבגדים, ואין הוא רשאי כלל וכלל להוסיף בהם ממד אישי או להביע דרכם כל תחושה אישית. לא ולא, זוהי תלבושת אחידה. כל הכוהנים לבושים באותם ארבעה בגדים שמנתה התורה, תפורים מאותם הבדים. בדיוק.
אחידות זו מלמדת שמרגע שהכוהן נכנס להיכל או לעבודת הקודש הוא מגויס כל כולו לשירות עם ישראל ומאבד את הפנים הייחודיות שלו. אין הוא משרת את עצמו אלא את האומה כולה. הוא הופך לאיש אחר, לכוהן בלי שם פרטי, ואין זו העת להביע את רגשותיו האישיים או את טעמו האישי.
כוהן המסרב ללבוש את הבגדים המיוחדים לעבודתו חוטא בחטא חמור, כי הוא פוגע במהות תפקידו – לשרת את הכלל ולא את עצמו. בהיבט זה הכוהן כמוהו כשוטר, שכל דאגתו צריכה להיות נתונה לציבור, ואם הוא משתמש בסמכויותיו להתעשר או לקבל טובות הנאה הוא פוגע פגיעה חמורה במהות תפקידו.
ועם זאת, לכול זמן ועת לכל חפץ. הכוהן, כמו השוטר, אינו עובד עשרים וארבעה שעות ביממה שבעה ימים בשבוע. אחרי העבודה יחליף הכוהן את בגדיו, יחיה את חייו ויביע בלבושו את השקפת עולמו – אך עליו להפריד הפרדה מוחלטת בין שני זמנים אלו. בזמן המוקדש לעצמו יתלבש על פי טעמו, אך בעת שהוא מוקדש לציבור – התלבושת האחידה היא הביטוי החיצוני של האחריות העמוקה המונחת על כתפיו בדאגתו לאחר, במסירותו לכלל ישראל.
נזר הקודש על המצנפת
"וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וְנָתַתָּ אֶת נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ עַל הַמִּצְנָפֶת" (שמות כט, ו).
שני בגדי כהונה חשובים היו על ראשו של הכוהן הגדול: המצנפת – כובע מכובד מאוד היאה לתפקידו של המנהיג הרוחני של עם ישראל, והציץ – "נזר הקֹדש" הנושא את המילים "קֹדש לה'" (שם כח, לו).
היכן היה מונח הציץ?
בפסוקנו מפורש שהציץ היה נתון על המצנפת, "ונתת את נזר הקֹדש על המצנפת", אך בפרק הקודם נכתב שמקום הציץ היה על מצחו של אהרן – "והיה על מצח אהרן… והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'" (כח, לח). רש"י מבאר כי למעשה אין סתירה בין הפסוקים: המצנפת הייתה מונחת על ראשו של אהרן למעלה ממצחו, והציץ המונח על מצחו של אהרן היה מחובר למצנפת בפתיל תכלת שעבר מעליה ונקשר מאחור.
מה משמעותו של דיון זה?
בגמרא במסכת זבחים (פח, ב) מבואר שהמצנפת מכפרת על גסי הרוח, והציץ מכפר על עזות הפנים. האומנם יכולה המצנפת המכובדת והמהודרת לכפר על הגאוותנים? הלוא לכאורה היה מתאים הרבה יותר להניח על ראשו של אהרן כיפה קטנה המזכירה את אפסיות האדם!
התורה מלמדת אותנו שכדי להגיע לכפרה האמיתית יש להשתמש בדרך הנכונה והטובה בכל הכוחות הטבועים באדם.
הכוהן הגדול צריך להשתמש בכבוד המחובר למעמדו ולקדם בעזרתו את תורת ה'. לשם כך נדרש אומץ רב ואפילו עזות – שהרי עליו להילחם נגד שועי העם המבקשים לקעקע את ערכי התורה באומה. הכבוד הנובע מתפקידו הרם, הניכר לעיני כול במצנפת שעליו, לא נועד לרומם את הכוהן אלא כל כולו קודש לה'. משום כך הונח הציץ על המצנפת – כי הציץ הוא המצדיק את הכבוד הניתן לכוהן הגדול.
כל מי שזוכה בתפקיד רם מעלה צריך לדעת שהוא קודש לה'. מעמדו המכובד לא נועד לרווחתו אלא לשרת את עם ישראל.
שני הבגדים הללו, המצנפת והציץ, משלימים זה את זה ומראים לנו את הדרך הנכונה לנתב את הכבוד לטובה. הכבוד נועד לאפשר עזות דקדושה ולקדם את התורה ואת המצוות באומה.