קולו של פסוק
פרשת פקודי
שלוש זהויות
שלוש פעמים
קרני השכינה
שלוש זהויות
התורה מתארת את מעשה החושן שנצטווה הכוהן הגדול לשאת על חזהו. שתים עשרה אבנים היו על החושן, ועל כל אבן היה חקוק שמו של אחד מבני יעקב, לפי סדר לידתם:
"והָאֲבָנִים עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ לִשְׁנֵים עָשָׂר שָׁבֶט" (שמות לט, יד).
הפסוק חוזר ומדגיש שלוש פעמים שאבני החושן נושאות את שמות בני ישראל – שמות שנים עשר שבטי יעקב.
מכאן שלבני יעקב יש שלושה שמות, או אם נדייק יותר – שלוש זהויות.
"שמֹת בני ישראל" – הזהות הכלל-ישראלית. כולם בני ישראל המה, ומתוך כך ייעודם הוא הייעוד הכולל של כלל ישראל.
"שתים עשרה על שמֹתם" – כל אחד מהבנים אחראי על חלק מסוים בפאזל הכלל ישראלי, ולכל אחד מהם יש שליחות ייחודית משלו להשלמת המשימה הרחבה של עם ישראל.
"איש על שמו" – לכל איש מבני ישראל יש שם שניתן לו, ייעוד אישי שאינו נגזר לא מהאב ולא מחלוקת התפקידים בין האחים, אלא מאישיותו האישית והייחודית.
לכל יהודי שלוש זהויות, הבאות זו אחר זו. זהותו היהודית מאצילה עליו אחריות כללית להמשיך את ההיסטוריה היהודית שאליה הוא שייך ושמכוחה הוא נושא שם יהודי. זהותו כפרט מתוך העם מעניקה לו תפקיד ייחודי במשימה הכללית, תחום אחריות המוטל עליו, כמו קצין צבא המומחה למשימות מיוחדות. נוסף על אלו יש לו זהות אישית הנושאת בתוכה רצון ליישם את יכולותיו ואת כישרונותיו – "מימוש עצמי" בלשון ימינו.
הפסוק מלמדנו שיש סדר בדברים. ראשית עלינו להפנים שאנו שייכים לעם ישראל ושיש לנו תפקיד ייעודי במשימה כוללת זו, ומתוך הבנה זו יגיע מקומו של המימוש העצמי.
שלוש פעמים
"כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה. וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (שמות לט, מב-מג).
התורה מציינת שלוש פעמים, בשני פסוקים סמוכים, שבני ישראל עשו במלאכת המשכן כאשר נצטוו. מה באה חזרה זו ללמדנו?
התורה מלמדת אותנו כי ישנן שלוש מדרגות בציות, זו למעלה מזו, ואת כולן קיימו בני ישראל.
המדרגה הראשונה היא ציות בדייקנות, מתוך משמעת, כמו פועל בבית חרושת שעובד על פס ייצור. הוא יודע בדיוק מה עליו לעשות בכל רגע נתון ועושה זאת במקצועיות רבה. כך כל האומנים בבניית המשכן ידעו מה עליהם לעשות ופעלו לפי ההוראות.
המדרגה השנייה היא בהבנת הפועל שהוא חלק מקבוצה המסוגלת לייצר דברים חשובים בעבודה משותפת. הפועלים משתפים פעולה כדי להגיע יחד לתוצר הנדרש, כשחקנים בקבוצת כדורגל שאינם מסתפקים בבעיטת הכדור לשער אלא מעוניינים בניצחון לקבוצתם. כך בני ישראל שעבדו במשכן הבינו שלכל פועל ופועל יש תפקיד חשוב בהקמת המבנה המכובד.
וישנה המדרגה הגבוהה ביותר, שבה כולם מזדהים לגמרי עם המטרה הסופית. כל אחד מהשותפים מתמסר בכל ליבו להקמת המשכן שבו תשכון השכינה. כך מוסיפים כיוון וכוונה לעשייה, והעבודה הולכת ומתברכת.
שלוש מדרגות יש בבני ישראל. המעולים ביותר עשו ככל אשר ציווה ה' את משה, עשייה מלאת כוונה מכל הלב. ויש שלא הגיעו למדרגה זו אך הבינו שמדובר בשותפות של כולם, עליהם נאמר "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציוה ה'". ואלה שלא הגיעו למדרגה זו – עליהם נאמר "כן עשו" – עשו בדייקנות.
ואת כולם בירך משה, כי כולם היו שותפים במפעל הגדול.
קרני השכינה
בני ישראל מסיימים את בניית המשכן, בשיתוף פעולה מעורר השראה תחת הנהגתו של משה רבנו. והינה מגיעה התוצאה הנפלאה – השכינה שורה במשכן:
"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לד).
כה עצומה היא קדושת השכינה, עד כי אפילו משה רבנו איננו יכול להיכנס אל המשכן:
"וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן (שם לה).
רש"י מבאר כי כשרצה ה' לדבר עם משה היה הענן סר מעל האוהל: "כל זמן שהיה עליו הענן לא היה יכול לבוא, נסתלק הענן נכנס ומדבר עמו". הפסוקים הבאים מוסיפים כי עם ישראל כולו נשאר נטוע במקומו בכל עת ששכן הענן על המשכן, ורק בשעה שנסתלק הענן יכלו להתקדם:
"וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ" (שם, לו-לז).
משה רבנו אינו יכול להיכנס, עם ישראל אינו יכול להתקדם. מהי אפוא התועלת בהשכנת השכינה במשכן?
השכינה במשכן מלמדת אותנו כי לכול זמן ועת לכל חפץ. עת לשתוק ועת לדבר, עת לשכון במקום ועת לנסוע.
קדושת המשכן דומה לשמש, המאירה ומחממת את הכול אך אינה מאפשרת להתקרב אליה בלי להישרף. השכנת השכינה מאפשרת לנו לקלוט משהו ממהות החיים, להבין שהעולם נברא עם קדושה ועם דרישה להתעלות.
אחרי שמשה רבנו מתחמם מקרני השכינה הנמצאות במשכן, השכינה מסתלקת ועליו לפעול ולהטמיע את דבר ה' בעולם. וכמשה רבנו כן בני ישראל – מתחממים ונטענים מקרני השכינה בעת שהענן מלא את המשכן, וכשהענן עולה הם נדרשים להתקדם ולפעול על פי הערכים שקלטו.
קרני השכינה המאירות נמצאות בכל עת בלימוד התורה. כמה חשוב שכל אדם יקדיש זמנים מיוחדים לשבת וללמוד תורה, לקלוט ולהפנים את קדושתה, ובבוא העת יוכל לקום ולפעול מכוח הדברים שלמד – ליצירת עולם טוב יותר.