קולו של פסוק

החובה לפעול 

פעמיים בפרשתנו ניצבים בני ישראל מול אויב המבקש להילחם בהם – בראשונה מול מצרים ובשנייה מול עמלק. בשתי הפעמים הם מקבלים הוראה מלמעלה איך לנהוג אל מול איום המלחמה. שתי הנחיות בשני פסוקים – אחד בתחילת הפרשה ואחד בסופה – ותהום פעורה ביניהם.

בני ישראל בורחים מהמצרים הרודפים אחריהם, והים חוסם את דרכם מלפנים. אין שום דרך להתגונן. חרדה איומה משתלטת עליהם, אך משה מרגיע:

"ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד, יד) –

אל דאגה, אינכם צריכים לעשות דבר, ה' יעשה הכול בשבילכם.

לעומת זאת בסוף הפרשה, כשעמלק מתקיף את ישראל, יהושע מצטווה לצאת למלחמה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱ־לֹהִים בְּיָדִי" (שמות יז, ט).

הפעם לא מובטחת ישועה כהרף עין. עם ישראל נדרש לצאת ולהילחם – ורק אז תבוא העזרה מלמעלה.

מה פשר הפער בין שתי ההוראות?

לאור העובדה שבפרק הזמן שבין המלחמה על הים למלחמה בעמלק התלוננו בני ישראל בלי הפוגה, אפשר להסביר את שינוי המדיניות בשתי דרכים:

א. הבנה שבני ישראל כבר אינם ראויים שה' יילחם להם.

ב. הבנה עמוקה שכאשר האדם איננו אחראי לגורלו הוא מתלונן.

האדם לא נולד כדי לבקר בעולם כצופה בהצגה – מעצם מהותו הוא שחקן מפתח בהצגה. לפיכך ההוראה שקיבלו ישראל על הים – "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" – היא ההוראה היוצאת מן הכלל, אירוע חד פעמי, כפי שמעיד הפסוק הקודם:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שם יד, יג).

מציאות כזו שה' נלחם והאדם מחריש לא תחזור שנית. חובה על האדם לפעול, ואז ה' יבוא לעזרתו.