0

קולו של פסוק

פרשת ויקהל

קדושים לה'
לב ורוח
המנוע לזריזות
חכמה בינה ודעת
מידות

 

קדושים לה'

"לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, ג).

השבת מופיעה בתורה בכמה וכמה מקומות, ובהם באים לידי ביטוי שני ממדים של השבת: ממד הפרט וממד הכלל.

קדושת השבת מתבטאת בממד הפרטי בהיותה יום מנוחה, מתנת א־להים המאפשרת לאדם לנוח מעמלו, להתמקד בחיי הרוח ולחוות חיי משפחה מלאים. הממד הכללי מוסיף את הערך החברתי של השבת, את חשיבותה הרבה לכל אדם באשר הוא. ביום השבת הכול נעצר, החברה הופכת לחברה שוויונית, והעני, כמוהו כעשיר, חוזר לחירותו ואינו משועבד לאדונו או למעסיקו. פגיעה בשבת היא פגיעה בחוסן החברתי.

בפסוק המובא בפרשתנו – האוסר הבערת אש בשבת – מופיע ממד נוסף, המעמיק את הבנת היום הקדוש מכל הימים.

בנוהג שבעולם, אדם מדליק אש בביתו משתי סיבות עיקריות: האחת, לבשל ארוחה חמה לו ולבני ביתו, והשנייה, להגן על עצמו ועל משפחתו מפני הצינה בימות החורף הקרים.

הדלקת האש אינה תובעת שום מאמץ, ואין בה עבודה כלל. להפך, מלאכה זו ותולדותיה מאפשרות לכאורה הנאה יתרה ממנוחת השבת. כיצד יוכל האדם ליהנות אם אין בביתו אוכל חם וטרי? ואיזו הנאה יפיק מהשבת אם יהיה קר בביתו? אם כך, מדוע אוסרת התורה גם מלאכות אלו, בניגוד להיגיון האנושי הפשוט?

כאן מתבטאת הקומה הנוספת. קדושתה של השבת עולה על ההיגיון האנושי הפשוט:

"וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'" (שם, ב).

השבת מקדשת אותנו ומבדילה אותנו מהמציאות של חיינו הטבעיים הרגילים. בשבת אנו זוכים להכניס את ה' לפרטים הקטנים והפשוטים של חיינו, כהדלקת אור החשמל וכחימום מים לתה. דברים אלו נאסרו לא בשל העמל הרב הכרוך בהם אלא בשל שייכותנו לה' יתברך. אנשים קדושים אנחנו, איננו חיים רק חיים טבעיים. את האוכל נכין לפני שבת, ונדאג לצורכי החימום מבעוד יום.

בשבת אנו חיים במדרגה אחרת. אנו קדושים לה' בזכות השבת.

לב ורוח

בפרשה זו ישנו ביטוי נפלא לרוח ההתנדבות השורה בישראל:

"וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ" (שמות לה, כא).

נעמוד על טיבם של שני ביטויים בפסוק שנראים זהים: "כל איש אשר נשאו לבו" ו"וכל אשר נדבה רוחו אֹתו". מה ההבדל ביניהם?

הרמב"ן מסביר שיש שני סוגים של התנדבות, המשקפים שתי רמות בגמילות חסדים: התנדבות בגופו והתנדבות בממונו. שני הסוגים נמצאו בעם ישראל: אלה באו ועבדו בגופם בהקמת המשכן, ואלה תרמו את חומרי הגלם. התורה מכנה את בעל רוח ההתנדבות שבא לתרום מממונו "אשר נדבה רוחו אֹתו", ואילו הבא לעסוק במלאכת הבניין נקרא "איש אשר נשאו לבו". נשיאת הלב היא מדרגה גבוהה יותר, שיש בה התעלות של ממש, ואולי מכאן למדו חז"ל שגמילות חסדים בגופו גדולה מנתינת צדקה.

ואולם יש פן נוסף בהבדל שבין הלב לרוח. הלב הוא הרגש הפנימי הדוחף את האדם לפעול למען הזולת, והרוח היא הדחיפה הרוחנית, הבנת החשיבות שבהתנדבות והצורך בקבלת אחריות כללית. מבחינה זו גדול הנותן צדקה מן המסייע בגופו, כי בעוד המסייע בגופו יכול לעזור לפרט זה או אחר – התורם לצדקה יכול לתת מענה רחב הרבה יותר.

אם כן יש שתי דרכים בהתנדבות, שתיהן מבורכות ושתיהן נצרכות. יש צורך בידיים עובדות ויש צורך בחומרי גלם, ולשניהם נדרש כוח מניע של דחיפה פנימית ושל קבלת אחריות על הכלל. הלב והרוח.

המנוע לזריזות

פרשה זו היא פרשת נדיבות ליבם של בני ישראל. התורה מספרת כי תרומתם של בני ישראל הייתה כה רבה עד שמשה היה צריך לבקש מהם להפסיק להביא, כי כבר לא היה צורך בתוספת. גם הנשים נתנו את תכשיטיהן האישיים, תכשיטים שערכן רב, בלב שלם וברוח נדיבה.

התורה מתארת את תרומת הנשיאים:

"וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן. וְאֶת הַבֹּשֶׂם וְאֶת הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים" (שמות לה, כז-כח).

רש"י מסביר שכשמשה ביקש מעם ישראל להרים תרומה למשכן התכנסו הנשיאים והחליטו להמתין ולראות מה יביא העם, והם ישלימו את כל מה שיחסר. ואולם בסוף לא נשאר דבר להביא מלבד האבנים לאפוד ולחושן. הם המתינו, אך העם היה כה זריז ונדיב וכבר תרם כל מה שנדרש.

רש"י מוסיף שהמילה "נשיאים" כתובה בלי י' – "נשאם". משמעות המילה כך היא עננים, דבר שאין לו ממשות. התורה מוכיחה את הנשיאים על אדישותם ועל עצלנותם, שכן היסוד של חטאם טמון בגאוותם – "אנו נביא את כל השאר". הנשיאים חשבו שהם יביאו את העיקר, וגאווה זו הובילה אותם לחוסר מעש.

התורה מלמדת אותנו כאן שיעור חשוב. הענווה היא המנוע לזריזות! אל לנו לתת משלנו כדי לזכות לכבוד אלא משום שאנו חלק ממשפחה גדולה, ורק ביחד נבנה את בית ה'.

חכמה בינה ודעת

בפרשתנו אנו לומדים על מינויו של בצלאל בן אורי לאחראי על מלאכת הקמת המשכן:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ־לֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה" (שמות לה, ל-לא).

הפסוק מעיד כי הקב"ה מילא את בצלאל רוח א־להים "בחכמה בתבונה וּבדעת", שלוש תכונות הנראות זהות לכאורה. מה ההבדל ביניהן, ומה ייחודה של כל אחת מהן?

החוכמה היא ידיעה המבוססת על תחושה פנימית בלתי מוסברת, מעין הבזק אור המאיר לאדם ומעורר בליבו רעיון מסוים או פתרון לבעיה שעסק בה.

החוכמה יכולה לבוא לידי ביטוי בתחומים שונים, נדגים שלושה מהם:

בתחום הרפואי – אדוארד ג'נר, רופא אנגלי מהמאה ה-18, גילה בעקבות תצפיות במגַדלי בקר שחשיפה של אדם למחלה קלה עשויה לחסן אותו מפני מחלה קטלנית.

בתחום המדיני – סבלם של היהודים והאנטישמיות הגואה עוררו בהרצל ידיעה פנימית שהפתרון היחיד הוא חזרת היהודים לארצם.

בדרכי הלימוד – הרב קוק הבין שדרך הלימוד המסורתית לא תיתן מענה לבני דורו וכי הגיעה העת ללכת בדרך חדשה.

הבינה היא הכוח לממש את מה שגילתה החוכמה – לעבד את הרעיון, לחזק אותו ולהפוך אותו מעניין מופשט לפעילות מעשית מאורגנת: גילויו של ג'נר הביא למחקר רב שנים – שבסופו פותח החיסון שהציל מיליוני אנשים ברחבי העולם ממחלת האבעבועות השחורות, הארתו של הרצל קרמה עור וגידים באמצעות הקמת ארגון למימוש הרעיון הציוני ולהפיכתו למעשה, והרב קוק הקים ישיבה במטרה לממש את דרך הלימוד החדשה שהציע.

הדעת היא המעניקה משמעות לפעילות האדם – זוהי רוח הא־להים שצריכה ללוות כל פעולה. מכוחה של הדעת תרמה ההמצאה הרפואית לרפואת האנושות כולה – ולא רק לתהילה של ממציאה, הרעיון הציוני נתבע להתמלא בדעת ה', ודרך הלימוד החדשה סללה נתיבים שלא הרסו את הקיים אלא הוסיפו קומה לכבודו של בורא עולם.

החוכמה ביהדות איננה זהה לאינטליגנציה הפשוטה, המאפשרת לאדם להבין עניין במהירות או להצליח לפתור שאלה מתמטית בן רגע. זהו משהו עמוק יותר – הניתן לכל אדם באשר הוא.

יש אנשים פשוטים המסוגלים להבחין בקלות בחוכמה האלוקית הטמונה באדם, להבדיל בין טוב לרע ולהכריע בדילמות קשות בלי לשאול איש מהי הדרך הנכונה. אנשים אלו פועלים על פי צו מצפונם וממלאים את חייהם בדעת ה'.

לעומתם ישנם גאונים המסוגלים לטעות בכל הטעויות האפשריות – כי גאוותם מעמידה מחיצה בינם לבין החוכמה האלוקית, שרק היא החוכמה האמיתית.

בברכה הראשונה מברכות הבקשה בתפילת העמידה אנו מבקשים מה' חוכמה, בינה ודעת – כדי שנדע לסדר נכונה את סולם הערכים שלנו ולסלול על פיו את דרכנו.

מידות

פרשת ויקהל דנה בבניין המשכן וחוזרת על מידות כלי המשכן שפורטו בפרשת תרומה. נעיין במידותיהם של שלושה מהכלים ונגלה כי הן טומנות לימוד חשוב לחיים:

מידות הארון – חצאי אמות:

"וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (שמות לז, א).

מידות המזבח – אמות שלמות:

"וַיַּעַשׂ אֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ…" (שם פסוק כה).

מידות השולחן – אמות שלמות וחצאי אמות:

"וַיַּעַשׂ אֶת הַשֻּׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (שם פסוק י).

מה פשר המידות הללו?

הארון מסמל את התורה השוכנת בו. מלמד התורה צריך לעורר את תלמידו ולטעת בו את חשק הלימוד; הוא פותח בלימוד, והתלמיד ממשיך ומעמיק בלימודו. הרב והתלמיד, המשלימים זה את זה בלימוד התורה, צריכים להיות ענווים – רק חצאים.

מזבח הקטורת הוא המשים שלום בינינו לבין אבינו שבשמיים, שלום המבוסס על אמונה שלמה בלי שום סדקים – אמות שלמות.

השולחן מסמל את החיים הכלכליים. מצד אחד עלינו לשמוח בנכסינו ובקניינינו, להרגיש שיש לנו כול ואיננו חסרים כלום – בבחינת אמות שלמות, אך מצד שני עלינו לדעת להסתפק במועט ולהפנים שהרכוש איננו תכלית חיינו – בבחינת חצאי אמות.

לסיכום, ממידות כלי המשכן נלמד ונפנים את המידות הנדרשות מאיתנו –

ענווה בלימוד התורה, אמונה תמימה בבורא עולם והבעת תודה על כל אשר ניתן לנו.

דילוג לתוכן