קולו של פסוק
פרשת שמות
כלל ופרט
מן המים משיתיהו
וירא כי אין איש
תורה וגאולה
בין משה רבנו לאבות
כלל ופרט
פרשת שמות פותחת ברשימת שמותיהם של בני יעקב, שנים עשר שבטי י־ה:
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה. יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבְנְיָמִן. דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר… וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם" (שמות א, א-ה).
פתיחה זו העניקה את השם "שמות" לפרשתנו ולחומש כולו.
הדגשת השמות מעוררת תמיהה, בפרט כאשר מציבים את חומש בראשית וחומש שמות זה לעומת זה.
ספר בראשית הוא ספר האבות. הספר מתמקד בדמויות המרכזיות המוליכות את ההיסטוריה של ראשית העולם, כגון אדם וחוה, קין הבל, שת ואנוש, נח ובניו, אברהם ולוט, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, רחל ולאה, יוסף ואחיו. לעומת זאת ספר שמות הוא ספר לידתו של עם ישראל, והמוקד בו הוא הכלל ולא הפרטים. עם ישראל משועבד לפרעה, משה רבנו מוציא את העם ממצרים, עם ישראל מקבל את התורה, ולמען העם נבנה המשכן להשראת שכינת ה' בקרבו. אפילו משה רבנו, הדמות המרכזית בחומש שמות, ממוקד בכל הווייתו בישראל – וכשישראל מנודים מה' השכינה מתרחקת גם ממנו[1].
השֵׁם "שמות" – השָׂם את הדגש בשמות הפרטיים – תובע אפוא בירור.
ונראה שדווקא בספר העוסק בהתהוות העם, במרכזיותו של הכלל, חובה להדגיש שעם בנוי מפרטים. הכרזת הפתיחה "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" מורה לנו שלא להסתנוור מהעובדה שהחומש דן בענייני כלל ישראל. העם איננו ישות נפרדת המנותקת מחלקיה – לכל יהודי יש שם פרטי, וכל פרט הוא אישיות מיוחדת במינה. ההשגחה העליונה משגיחה על האומה כולה, וגם על כל פרט ופרט המרכיב אותה.
הכלל אינו מוחק את הפרטים אלא מאחד אותם, ומכוחם מתקיים העם. הוא אשר אמרו חכמינו:
"כלל ופרט – אין בכלל אלא מה שבפרט" (ספרא א, ז).
[1] ראו למשל רש"י על שמות לב, ז ועל ויקרא א, א.
מן המים משיתיהו
"וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות ב, י).
יש להניח שאימו של משה נתנה לו גם היא שם כשנולד, אך השם שגילתה לנו התורה הוא דווקא השם שהעניקה לו בת פרעה לאחר שמשתה אותו מן המים והצילה את חייו. "משה" הוא השם שנשאר לדורות עולם. את המשמעות העמוקה של עובדה זו ננסה להסביר בכמה דרכים:
א. משה זכה לחיים בזכות הצלתו מן המים שהסתירו אותו ושמרו עליו – אך בד בבד גם סיכנו אותו. ההצלה נעשתה מהותו של משה – והוא האיש שייבחר להציל את ישראל מיד המצרים, שאומנם נתנו להם מחסה אך בה בעת סיכנו את חייהם.
ב. חז"ל לימדונו כי "אין מים אלא תורה" (בבא קמא פב, א). המים הם המאפשרים את החיים עלי אדמות, כשם שהתורה מחיה את עולמם הרוחני של הבריות. משה יצא מן המים המשולים לתורה כדי להחיות את עם ישראל ואת העולם כולו בתורת החיים.
ג. המים המעניקים חיים משקפים את החסד האינסופי. מידת החסד הכרחית לקיום העולם – "כי אמרתי עולם חסד יבנה" (תהלים פט, ג) – אך חסד חסר גבולות עלול לסכן את העולם, כשם שהמים העולים על גדותיהם עלולים להציף את היקום ולהטביעו. הנהגה של חסד המתיימרת להכיל הכול מאפשרת לרשעים לשלוט בעולם ולפגוע בו אנושות, ועל כן נמשה משה מן המים. חז"ל אמרו כי בשעה שמת משה קרא עליו ה' "מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פֹעלי אוֶן" (תהלים צד, טז)! למשה רבנו היה תפקיד מהותי בעולם – לצרף את מידת הדין למידת החסד, וכך להציל את הבריאה כולה.
וירא כי אין איש
"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות ב, יב).
משה גדל כנסיך בארמונו של פרעה מלך מצרים. בת פרעה גידלה אותו כאילו היה בנה – "ויהי לה לבֵן", אך בקרבו של משה פעמה נשמתו היהודית הטהורה. הוא ידע שאין הוא שייך לעם המצרי, וברגע שיצא מגבולות הארמון הוא שם פעמיו אל בני עמו – "ויצא אל אחיו" .
ומה קרה ביום הראשון ליציאתו?
"וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו". משה לא היה יכול להישאר אדיש נוכח המראה והחליט לפעול, אך פסוקנו מעיד שהוא לא פעל תחת השפעת הכעס על העוול שנעשה לאחיו, אלא היה מתון ומחושב: קודם כול "ויפן כה וכה", לאחר מכן "וירא כי אין איש", ורק בסוף – "ויך את המצרי". מה פשר מתינות זו?
אפשר כמובן להסביר שמשה הסתכל כה וכה ובחן את השטח כדי לוודא שלא יהיו עדים למעשיו, ורק כשהיה בטוח שאין בנמצא מי שיוכל להלשין עליו – היכה את המצרי, ואף טמן אותו בחול כדי לטשטש כל עקבות אפשריים למעשהו.
ואולם חז"ל מפרשים בדרך אחרת. על פי המדרש משה לא מיהר להרוג את המצרי, אלא עיין תחילה בעומק אישיותו של המכה – "ויפן כה וכה". הוא עיין בעברו של המצרי, בחן את מעשיו הרעים וגילה כי מצרי זה היה רגיל להתאכזר ליהודי המוכה כבר זמן רב. הוא הוסיף ועיין גם בעתידו של המצרי וגילה כי גם משם לא תצמח הישועה – "וירא כי אין איש". כה רשע היה האיש, ששום אדם כשר לא היה עתיד לצאת ממנו (על פי רש"י), ועל כן לא היה כל מקום להקל בעונשו. רק אז, לאחר בירור הדברים, עבר משה לביצוע המעשה: "ויך את המצרי".
משה רבנו מלמדנו את גודל המתינות והבירור הנדרשים לפני קביעת גזר הדין – אפילו אם מדובר במצרי המכה עברי, ומנגד – את ההחלטיות חסרת הפשרות בביצוע גזר הדין, מרגע שהוכח ללא ספק שהנאשם ראוי לעונשו. משה רבנו איננו מהסס ומחזיר את המצרי – שהתכחש כליל לצלם ה א־להים אשר בקרבו – לאדמה שממנה נעשה אדם. "ויטמנהו בחול".
הכתב והקבלה מפרש שמשה חיפש וביקש למצוא אם יש טיפת צדק בחברה, אם יש קורטוב של עזרה לזולת. "ויפן כה וכה" – שמא יבוא מישהו להגנה על היהודי המוכה?
וכשראה משה ש"אין איש", שאין אפילו אדם אחד שיתייצב כנגד העוול, היכה הוא בעצמו את המצרי. משה רבנו קיים את דברי המשנה "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" (אבות ב, ה).
תורה וגאולה
"וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ־לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג, יב).
זוהי תשובתו של ה' למשה רבנו המסרב לקבל עליו את האחריות להוציא את בני ישראל ממצרים. תחילת המשפט מובן: "כי אהיה עמך", אומר הקב"ה למשה. אל תדאג, אתה לא לבד בשליחות זו, אני אהיה איתך ואעזור לך. אולם החלק השני תמוה, וכי משה רבנו מסתפק מי שלח אותו? ואם נאמר שהדבר בא לשכנע את בני ישראל, הרי אין משכנעים במשהו שיקרה בעתיד.
נראה שכך הוא פשר הדבר:
משה רבנו הוא איש התורה, איש של הערכים המוחלטים. התפקיד המתאים למשה הוא לתת את התורה לעם ישראל, ללמד אותם את המצוות ולקרבם לה' יתברך. משה רבנו במהותו אינו איש של פוליטיקה ואינו מתאים לתפקיד שכרוכים בו ויתורים ופשרות.
מתוך אהבתו האין סופית של משה רבנו לעם ישראל הוא מבקש מה' להפריד בין איש התורה לאיש הגאולה. בעיני משה הגאולה אינה תלויה בתורה והיא צריכה לבוא ללא תנאים, ובתפקיד הגואל צריך לשאת אדם של תהליכים, לא של ערכים מוחלטים; אדם המגיע ממקום של חסד ולא ממושלמות של תורה. אחרי שיושלם תהליך היציאה ממצרים יוכל משה לבוא וללמד את עם ישראל תורה.
ועל כך עונה לו ה': "וזה לך האות כי אנֹכי שלחתיך". אותך אני שולח ולא אף אחד אחר, כי כל ייעודה של יציאת מצרים היא עבודת ה' וקבלת התורה. אני שולח אותך דווקא משום שאני רוצה לחבר בין גאולה לתורה. "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא־להים על ההר הזה".
ואולם, סירובו של משה לא היה לשווא. הקב"ה מקבל חלקית את בקשתו ומצרף אליו את אהרן, איש הקרוב לעם, שיהיה עם העם וישתף אתם פעולה בעת חטאם בעגל, ובכך יציל אותם.
הוויכוח של משה עם הקב"ה הוא בשאלה אם הגאולה מותנית או שהיא בלי תנאים. המסקנה היא שגם וגם – הגאולה מגיעה בלא תנאים, אבל היא רק שלב בדרך לייעוד – הייעוד יישאר תמיד "תעבדון את הא־להים", ועליו אין לוותר לעולם.
בין משה רבנו לאבות
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (שמות ו, א).
במילים אלו עונה הקב"ה על תלונת משה רבנו בפסוק הקודם: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך".
רש"י בפירושו לפסוק מדגיש את המילה "עתה" – עכשיו, ורואה בה את הבשורה הקשה שמשה רבנו לא ייכנס לארץ. וזה לשון רש"י: "הרהרת על מדותי, לא כאברהם שאמרתי לו (בראשית כא, יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, ואחר כך אמרתי לו (שם כב, ב) העלהו לעולה, ולא הרהר אחרי, לפיכך עתה תראה. העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אומות, כשאביאם לארץ".
כמה קשים דבריו של רש"י. משה רבנו דואג לעמו, זועק לה' את כאבם – וה' דן אותו לכף חובה ורואה בדבריו חיסרון באמונה?! ועוד יש לשאול, וכי כאן הוחלט שמשה לא ייכנס לארץ? הלוא הגזירה נגזרה בעקבות חטא מי מריבה – "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר כ, יב)! וגם ההשוואה לאבות אינה מוצדקת כל כך, שהרי משה רואה את עמו סובל בגופו ונאנק בסבלו, ומה ראוי יותר למנהיג מלדאוג לעמו?!
נראה לי שרש"י כאן מגלה לנו את ההבדל התהומי בין האדם לא־ל. האדם מוגבל, ועל כן הוא חסר סבלנות, ואילו לא־ל יש סבלנות אין סופית. הוא איננו מוגבל לא במקום ולא בזמן, ובעולם שברא יש מקום לתהליכים ארוכי טווח.
הקב"ה ברא עולם חסר, ומתפקידו של האדם להשלימו, לפארו ולרוממו. אך האדם חי קודם כול את הרגע, וכאשר הוא סובל אין הוא מתעמק במהותם של תהליכים. בשעת כאבו קשה לו להבין שהסבל הוא זמני, שהוא תורם לעבודה האישית ולהתקדמות, ושכל ירידה היא לצורך עלייה.
לעומת זאת, האבות הקדושים חיו בממד א־לוהי. אברהם אבינו, שהובטח לו זרע רב, חיכה שנים רבות מאוד עד שנולד לו בן, וכשסוף סוף נולד בנו הוא נצטווה לעקוד אותו; יצחק קיבל שני בנים שהאחד רוצה להרוג את אחיו, וראה את כל פועלו להקים בית יהודי בארץ ישראל עולה בתוהו כשבנו האחד הלך לאור כשדים והשני להר שעיר; יעקב ירד למצרים עם כל משפחתו ולא ראה דבר מההבטחות הא־לוהיות שהובטחו לו – ועם כל זה לא משו אבותינו לרגע מהאמונה התמימה. אבותינו הם הסמל לאנשי החזון שאינם חיים את ה"כאן ועכשיו" – אלא מאמינים במחר המובטח על ידי הא־ל.
לא כן משה רבנו. בהיותו בן שמונים ה' מצווה אותו להוציא את בני ישראל ממצרים ולתת להם את התורה: "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים" (שמות ג, י). אין זו הבטחה, כי אם דרישה לפעילות מיידית! ואכן, משה רבנו איש המעש נכנס מייד לפעולה. בתוך שנה הוא יוציא את בני ישראל ממצרים, ייתן להם את התורה ויביאם לשערי ארץ ישראל. איש המעשה רוצה לראות תוצאות, ועל כן אומר לו ה' "עתה תראה" – אתה תראה עכשיו את יציאת ישראל ממצרים ואת הבאתם להר סיני שלמרגלותיו יקבלו את התורה. כל התהפוכות הללו יקרו באמת בזמן קצר ביותר. אבל אתה, איש המעש, אינך איש החזון, ואות לכך הוא מה שיארע במי מריבה. משה רבנו אינו טעון בסבלנות הדרושה כדי להמתין להתפתחות הרוחנית האיטית של עם ישראל, ואל כן אין הוא יכול להביאם אל הארץ. כיבוש הארץ הוא תהליך היסטורי איטי וממושך מאוד שעדיין לא הסתיים, ולשם כך נדרש אורך הרוח של האבות הקדושים. אין כאן עונש חלילה, אלא כל איש ותפקידו. תפקידו של משה רבנו היה להוציא את בני ישראל ממצרים ולהנחילם את התורה – עכשיו ומייד. מי מריבה מגלים את המבנה של משה רבנו, שניצניו היו גלויים וידועים לה' כבר בתחילת דרכו של משה.
בדור שלנו עלינו ללמוד משתי המידות – להיות אנשי מעשה ולפעול כמשה רבנו, ובד בבד להיות בעלי אמונה ולדעת שלא הכול מתבצע מייד.