קולו של פסוק

העני עמך

"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" (שמות כב, כד).

בכל חברה מתוקנת ישנם חוקים המגדירים את היחסים בתוך החברה. יש איסורים להזיק ולרמות, לגזול ולפגוע – אולם שלושת החיובים הנלמדים מפסוק זה אינם מופיעים בספר החוקים של שום חברה אחרת. חיובים אלו הם חידוש של תורתנו הקדושה:

א. חובה להלוות כסף לעני ולנזקק.

המילה "אִם" הפותחת את הפסוק אינה משמשת מילת תנאי אלא משמעה "כאשר": כאשר תלווה כסף לעני – כאשר ציוויתיך – לא תהיה לו כנושה. אומנם נקטה התורה לשון "אִם" כי לא כל אחד מסוגל להלוות, אך למי שמסוגל זו חובה גמורה.

ב. אם יודעים שאין ביכולתו של העני להחזיר את הכסף, אסור ללחוץ עליו. חכמינו הורו למלווה להתרחק מהלווה אם הוא פוגש בו במקרה – כדי שלא יתבייש.

ג. אסור לקחת ריבית מן הלווה. אף שכספנו אינו יכול להפיק רווחים בהיותו אצל הזולת – התורה אסרה עלינו להרוויח מהלוואה זו.

חוש הצדק הפשוט אינו מורה בהכרח לאדם להלוות לרעהו, וודאי שאיננו תובע ממנו לוותר על פירעון ההלוואה בבוא העת או להימנע מקבלת תגמול על שירותו. ואולם ערכי התורה מלמדים אותנו להטמיע בתוכנו חוש של מוסר ולרחם על מי שאין לו – ועל כן כתבה התורה "את העני עמך". הוא איתך. עם ישראל הוא משפחה אחת, וכשאתה מסייע לזולתך אתה עוזר למעשה גם לעצמך.

עם זאת התורה מבהירה: "אם כסף תלוה… את העני עמך". אין חיוב להלוות למי שרוצה להקים עסק או לרכוש מותרות, אלא רק למי שנזקק באמת להלוואה. גם האיסור לדרוש את פירעון ההלוואה הוא דווקא ממי שאין לו, אך מי שיכול להחזיר ומתחמק מן התשלום עובר בעצמו על איסור תורה של "לא תעשק את רעך" (ויקרא יט, יג), ומותר לתבוע ממנו את החוב.

כמו שני האיסורים הראשונים, גם איסור הריבית מתייחס במהותו להלוואה לעני.

ידוע שיש דרך לעקוף את איסור הריבית באמצעות "היתר עסקה", שבו מחשיבים את ההלוואה כאילו אינה הלוואה אלא שותפות עסקית בין המלווה ללווה. המלווה נחשב למשקיע, והריבית נחשבת לחלקו של המלווה ברווח שההשקעה נושאת כביכול, גם עם עסקיו של הלווה לא צלחו.

השימוש בהיתר זה נכון ומוסרי כאשר מדובר בהלוואה למטרה עסקית, אך אסור להשתמש בו כשמלווים כסף לעני הנצרך. התעשרות על חשבון הזולת הכורע תחת קשייו היא ניצול בוטה – המנוגד מכול וכול לרצון התורה.