קולו של פסוק

פרשת כי תשא

רחיצה
כמו הכוהנים
כי אנו בניך
תחת ההר
להציף את הטוב
לא ידע

רחיצה

בתחילת הפרשה אנו לומדים על הכיור שממנו הצטוו הכוהנים לרחוץ את ידיהם ואת רגליהם. התורה מדגישה את חשיבותה של המצווה וחוזרת עליה שלוש פעמים:

"וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה'. וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם" (שמות ל, יט-כא).

מה מהותה של מצווה זו?

הרמב"ן פותח את ביאורו בסיבה פשוטה – ניקיון הגוף לכבוד ה'. היות שהכוהנים הולכים יחפים על הרצפה ורגליהם מתלכלכות, והואיל והידיים עסקניות הן ונוגעות בכול, ודאי שראוי לרחוץ אותן לפני שניגשים לעבודת ה'. ואולם הרמב"ן אינו מסתפק בפירוש הפשוט ומוסיף טעם פנימי יותר, "על דרך האמת":

בקצה התחתון של גוף האדם מצויות הרגליים, החלק הנמוך ביותר הנוגע ברצפה, ובקצהו העליון נמצאות הידיים המושטות מעלה – שבכוחן להתעלות לגבהים. רחיצת הידיים והרגליים אינה נדרשת אפוא רק לשם ההיגיינה הפיזית אלא למעלה מזה – לשם ההיגיינה הרוחנית, לקדש את הקשר שלנו עם האדמה ולקדש את פעולותינו ומעשינו המסוגלים לרומם אותנו לגובהי מרומים.

זוהי המשמעות של המשכן וזהו תפקידה של עבודת הקורבנות – להעלות אותנו למעלה ממדרגתנו. דרישה זו מופיעה שלוש פעמים: לפני שהכוהן מתחיל את עבודת יומו הוא רוחץ את ידיו ורגליו בשאיפה שיהא יומו מקודש כולו, כשהוא ניגש לעבודת ה' הוא עולה מדרגה נוספת בסולם הקדושה ורוחץ שנית, וכשהוא מסיים את עבודתו עליו לרחוץ בפעם השלישית כדי שהקדושה שרכש בזמן העבודה תמשיך ללוות אותו.

כמו הכוהנים

שלושת הפסוקים הללו עוסקים ברחיצת ידיהם ורגליהם של הכוהנים, ולכאורה נראה כי הם חוזרים על עצמם.

זכינו שאף שאין בית המקדש קיים, מצוות הכוהנים ממשיכה להתקיים בזעיר אנפין – במצוות נטילת הידיים שאנו זוכים לקיים יום יום. כנגד שלושת הפסוקים המוזכרים כאן אנו נוטלים את ידינו בשלוש הזדמנויות: הראשונה בקומנו בבוקר, השנייה לפני התפילה והשלישית לפני הסעודה. שלוש הנטילות מקדשות שלושה ממדים של החיים: פעילות האדם, הקִרבה לה' והאכילה.

נטילת הידיים בבוקר מבטאת הבנה שחיי האדם ופעולותיו קודש הם, כפי שהכוהן, איש הקודש, פותח את עבודת יומו בנטילה. הידיים הן הפועלות במציאות, ובנטלנו את ידינו אנו מקבלים עלינו לקדש את חיי החולין. נטילת הבוקר באה כנגד הקריאה הראשונה לכוהנים: "ורחצו אהרֹן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם".

נטילת הידיים לפני התפילה נגזרת מהפסוק "בבֹאם אל אֹהל מועד ירחצו מים". אין האדם יכול לעבור מפעילות של חולין לפעילות של קדושה בלי הכנה. עצור, קוראת לו ההלכה, התכונן, הרי אתה נכנס במחיצתו של הקב"ה! האדם הממהר וניגש לתפילה בלי כל הכנה מוקדמת ימשיך בוודאי להרהר בדאגותיו גם בעת התפילה.

הנטילה שלפני הסעודה היא כנגד "בגשתם אל המזבח לשרת… ורחצו". האכילה היא עיסוק ברובד הגופני הנמוך, אך אנו, בני ישראל, מקדשים אותה. אנו הופכים את שולחננו למזבח, ואכילתנו כמוה כמעשה הכוהן השוחט בהמה לקורבן – שחיטה שכל מהותה לקדש את הבהמיות.

כי אנו בניך

מייד אחרי שחטאו ישראל בחטא העגל פנה ה' למשה באמירה נוקבת:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, ז).

ה' מתאר למשה את החטא הנורא, ומסיים:

"וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (פסוק י).

משה שומע את איום ההשמדה המרחף על העם ומתחנן לה':

"וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱ־לֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה" (פסוק יא).

בין דברי ה' לדברי משה בולטים שני הבדלים מהותיים המעלים שתי שאלות:

א. של מי הוא עם ישראל, של משה ("כי שחת עמך") או של ה' ("למה ה' יחרה אפך בעמך")?

ב. האם עם ישראל הועלה ממצרים ("אשר העלית") או הוצא ממצרים ("אשר הוצאת")?

בשאלות אלו טמון כל עתידו של עם ישראל: האם הוא עמו של משה רבנו איש התורה, אשר העלה את בני ישראל ממצרים כדי שיעבדו את ה' – "שלח את עמי ויעבדני" (שמות ז, כו) – או שמא הוא עמו של ה' שהוציא אותו ממצרים מגודל אהבתו אליו ומתוך רצונו לגאול אותו מייסורי השעבוד?

אם עם ישראל הוא עמו של משה, והוא חוטא ומועל בתכלית יציאתו ממצרים – לכאורה אין לו זכות קיום חלילה. לעומת זאת, אם הוא עמו של ה', הרי שחיבורו לה' אינו ניתן להפרדה. שום חטא בעולם לא יוכל למחוק את היותו של עם ישראל עמו של הקב"ה, כשם שאב איננו יכול להתכחש לבנו.

ה' כאילו אומר למשה כי בני ישראל הם בחזקת בניו המאומצים, אך משה רבנו עונה לו: 'לא ולא, אלו הם בניך הטבעיים'!

ובאמת אנו גם וגם. בן מאומץ צריך להתאמץ כדי להיות ראוי לאהבה שמורעפת עליו, וה' מזכיר לנו שזו השאיפה, עלינו להיות זכאים לטובו. אבל גם אם עוד לא הוכחנו שאנו ראויים, הרינו בניו הטבעיים של הקב"ה, בני מלכים, ואין שום אפשרות לפגוע בזכות קיומו של בן המלך. ישראל, אף על פי שחטא,
ישראל קדוש הוא – כי בנים אנו לה' אלוקינו.

תחת ההר

משה רבנו עולה להר סיני להביא לעם את דבר ה'. הוא מקבל מה' את הלוחות – מעשה א־להים, כתובים בכתב ידו של הבורא ברוך הוא. בה בעת שמשה מקבל את הלוחות בהר, בני ישראל עובדים לעגל ומתפרקים רוחנית בריקודי הוללות שהם הֶפך הדרישות האלוקיות שמשה עומד להנחיל להם.

התורה מתארת את תגובת משה רבנו הרואה את בגידת העם ברדתו מההר:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שמות לב, יט).

רש"י מפרש: "תחת ההר" – "לרגלי ההר". אולם הביטוי "תחת ההר" מזכיר את "תחתית ההר" המופיעה במעמד הר סיני (שמות יט, יז).

התורה מתארת שכשעמדו בני ישראל לקבל את התורה הם התייצבו בתחתית ההר, ופירשו חכמינו זיכרונם לברכה שהם עמדו תחת ההר ממש: "מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם" (שבת פח, א). לפי דברים אלו התורה ניתנה לעם ישראל בכפייה. לא הייתה להם בחירה אמיתית, הם יכלו לקבל את התורה או למות. אז הם קיבלו, אבל לא בלב שלם.

כשמשה רבנו לוקח את הלוחות ושובר אותם תחת ההר, הוא מנפץ את תפיסת העולם של הכפייה הדתית. עגל הזהב הוכיח שתורה בכפייה מביאה להתפרקות מוחלטת, והדרך לקרבת ה' היא דרך ארוכה הדורשת עלייה מדודה בסולמות של עבודת השם. על כן משה רבנו עולה להר פעם שנייה, אבל בפעם הזו הוא יוצר ומפסל את הלוחות בעצמו כנציג העם. כשהאדם שותף לתהליך האלוקי התהליך הוא פנימי ואמיתי.

אנו – הורים, מחנכים, נציגי הציבור הדתי – בל נשכח שהדרך העולה בית א־ל היא דרך של אהבה ושכנוע. רק כך נזכה להפנים את התורה בלבבות לנֶצח.

להציף את הטוב

"וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם" (שמות לב, כה).

רש"י מבאר כי חטא העגל גילה לעיני כול את קלונם של ישראל ונתן פתחון פה לכל הקמים עליהם לגנותם ולהשמיצם. האחריות לחשיפת הקלון מוטלת על כתפי אהרן, ששיתף פעולה עם החוטאים.

רבי יהודה הלוי לומד מהפסוק שאהרן לא מחה בעם ולא מנע ממנו לעשות את העגל כדי לגלות את האמת העצובה שעם ישראל איננו נכנע למצוות ה' – ועל כך נענש.

לכאורה טוב עשה אהרן שמנע מעם ישראל חיים של כזב, חיים שבהם האמונה מתבססת על פחד מעונשים. בזכות אהרן נודע מי הוא עובד ה' אמיתי ומי רק מעמיד פנים. לכאורה כל החוטאים בחטא העגל כפרו באמונתם, ורק המעטים שלא חטאו הם המסורים באמת לעבודת ה', ואיתם אפשר להצעיד את העם קדימה. מדוע אפוא נענש אהרן?

נראה שהתשובה טמונה במהות האדם. האדם איננו יצור חד גוני ושטוח, יש בו רבדים שונים, גבהים ועומקים. אמונה וכפירה דרות בו זו לצד זו, זו מושכת לעבודת ה' וזו מושכת לכפירה בו.

חובתו של המנהיג, של הרב ושל המחנך להעצים את הצדדים החיוביים של האדם – ומתוך כך יתמעטו אט אט הרבדים השליליים. ואולם אהרן פעל בדרך הפוכה: הוא הוציא מן הכוח אל הפועל את הכוחות הרעים שהיו טמונים בעומק ליבם של בני ישראל, מתחת לפני השטח, ובכך הפך אותם לחוטאים בפועל. על כך הוא נענש.

עונשו של אהרן הכוהן מדגיש ומחדד את החובה המוטלת על כולנו להציף תמיד את הצדדים החיוביים של האדם.

לא ידע

משה עלה אל הא־להים וקיבל את לוחות הברית. אין אנו יודעים מה התרחש במפגש ייחודי זה, אך התורה מדגישה שברדתו מן ההר קרן עור פניו של משה:

"וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ" (שמות לד, כט).

פסוק זה מאיר שתי נקודות חשובות:

א. המפגש עם ה' משנה את האדם. עובדה זו נכונה כנראה – אף כי כמובן לא באותה עוצמה – לכל אדם שמקריב את עצמו לתורה ופוגש את א־להים דרכה. חיי תורה מעניקים לאדם ממד חדש, ממד פנימי ועמוק הרבה יותר מכל הממדים שאפיינו אותו לפני המפגש עם דבר ה'.

ב. שינוי זה יתחולל רק בתנאי שהאדם לא יהיה מודע להתעלותו ולא יחשיב את עצמו מעל לזולתו.

פסוקנו מלמד שביכולתנו להאיר ולהקרין מתוכנו החוצה דווקא כשאיננו מודעים לאור הקורן מעימנו. תחושת הכוח מכהה כביכול את האור, ואילו חוסר המודעות של האדם הקורן מעידה שהוא נשאר בענוותנותו, וממילא נותר קרוב לכולם.

ומשה לא ידע.