קולו של פסוק

האור שבברכת המזון
כוחי ועוצם ידי
האתגר
לֻחוֹת או לֻחַת
תורת ה' תמימה משיבת נפש

האור שבברכת המזון

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח, י).

חכמינו זיכרונם לברכה ראו בפסוק זה מצווה מן התורה לברך ברכת המזון. בחובת ברכת המזון מן התורה כלולות שלוש ברכות.

נבאר את כל הפסוק לאורם של חז"ל.

ואכלת ושבעת – התורה מחייבת אותנו להודות לה' רק אחרי אכילה שיש בה שביעה. זהו פלא – והלוא עלינו להגיד תודה לה' על כל ברכה שהוא מעניק לנו, בין רב ובין מעט. כנראה שהתורה אינה מעוניינת בברכה מאולצת שאינה יוצאת מהלב. בליבו של מי שאכל ולא שבע מקונן צער, והתורה אינה יכולה לחייבו למלמל מילים שהוא אינו מסוגל להזדהות איתן.

וברכת – מכאן למדו חכמינו שעלינו להודות על המזון שאכלנו. בברכה הראשונה של ברכת המזון אנו מודים על עצם העובדה שאנו יכולים לאכול ולשבוע.

על הארץ – מילים אלו באות ללמדנו שבעת שאנו אוכלים עלינו לזכור את הארץ שממנה צומח כל הטוב – ארץ ישראל שהיא ארץ חיטה ושעורה. ואולם, באופן מפתיע גם מי שאוכל מפירות חוץ לארץ חייב להודות על הארץ, ואפילו מי שגלה לחוץ לארץ ולא ראה את הארץ מימיו וכמעט איבד את התקווה לחזור אליה, מודה בקול צלול על ארץ ישראל שניתנה לעם ישראל. אין זו אלא ראיה שגם בגלות מקור חיוניותו של עם ישראל הוא הגעגוע לארצו והכמיהה לחזור למה שהיה בעבר. קשר זה הוא השומר על קיומו של עם ישראל בגלות, ועל כן בכל מקום ובכל זמן אנו מודים בפה מלא ובלי כל היסוס על הארץ שניתנה לנו.

הטֹבה – בגמרא מובא שהמילה "הטֹבה" רומזת לירושלים, המקור הרוחני של חיינו בארץ ישראל. ארץ ישראל אינה ככל הארצות. אומנם גם היא "ארץ" – קרקע ורגבי אדמה – ואנו מודים לה' על ארציות זו, אך היא ארץ המחוברת לרוחניות, לעיר הקודש ירושלים. ירושלים היא הלב של ארץ ישראל, כי התורה שיוצאת מציון היא המביאה חיים לכל האומה כולה.

אלו הן שלוש הברכות שמקורן בתורה, אך חכמינו הוסיפו ברכה רביעית שנקראת "הטוב והמטיב". על מה תיקנו חכמינו ברכה זו? על הרוגי ביתר שלא הסריחו ושניתנו לקבורה. לכאורה, לברך על כך "הטוב והמטיב" הרי זה לעג לרש. ביתר הייתה העיר המבוצרת האחרונה, ועם נפילתה הסתיימה עצמאות ישראל למאות שנים, ואנו אמורים להתנחם בהבאת המתים לקבורה?!

כנראה שחכמינו הבינו את הקושי של היהודי הנמצא בגלות לברך את הארץ הטובה בשעה שהכול הרוס והוא אינו רואה כל תקווה. כשהיהודי בגולה מברך ומגיע לברכת הטוב והמטיב הוא נזכר בבית המקדש ובמרד הגדול. אומנם מרד זה לא הצליח, אך הקב"ה סימן שדרך המרד אהובה עליו ונטע בליבם של ישראל את ההבנה שהגלות הוא זמנית בלבד, ושאותם מתי ביתר שנקברו הם כמו גרעינים שנזרעו ובבוא הזמן יצמחו ויתנו פריים מחדש.