קולו של פסוק

לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'

התורה אסרה על עם ישראל להתחתן עם עמוני ומואבי. מדוע?

"עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ" (דברים כג, ה).

הטעם המובא בפסוק תמוה מאוד. וכי זו סיבה לפסול עם?! הרי הם לא הרגו, לא חוללו שואה, לא שיעבדו את ישראל מאתיים שנה – בסך הכול הם לא קיימו מצוות הכנסת אורחים והזמינו איזה קוסם לקלל. על פניו נראה שההסבר אינו מספק כלל.

ואולם כך כתבה התורה, ועל כן, אף שהדברים אינם נראים לנו הגיוניים, עלינו להעמיק וללמוד מהו המסר שמבקשת התורה להעביר לנו.

גמילות חסד היא תעודת הזהות של עם ישראל. התורה מספרת לנו על חסדיו של אברהם אבינו, על בחירת רבקה אשת יצחק שמעלתה הגדולה הייתה גמילות חסדים, ועל יעקב שמתחייב "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח, כב); אנו לומדים על אחי יוסף ששכחו את הערך העליון של החסד ויצאו בעקבות זאת לגלות ארוכה ואכזרית במצרים, ואנו מודים על הגאולה שהתאפשרה בזכות שפרה ופועה – המיילדות שריחמו על ילדי ישראל תוך סיכון חייהן. גמילות החסד טבועה עמוק בעם ישראל, ועל כן האומות שאינן מרחמות על הפליטים אינן ראויות להידבק בו.

התורה מדגישה שבלעם בא מארם נהריים, עירו של לבן הארמי. ההגדה של פסח מעידה על לבן כי הוא "ביקש לעקור את הכול". אומנם אין זה מופיע בתורה, אך חז"ל מלמדים אותנו מה מסתתר מאחורי החזות התמימה כביכול של הפושעים בצווארון הלבן. הם נראים צדיקים כלפי חוץ, נמנעים מסיכונים, אך ליבם רוחש מזימות. כלבן כן בני עמון ומואב. הם ביקשו להשמיד את עם ישראל בלי ללכלך את ידיהם, וניסו לבצע את זממם באמצעות קללה.

התורה שופטת את האדם על מחשבותיו ועל רצונו, גם אם אלו לא באו לידי מעשה בגלל פחד ומניעות שונות. בימים אלה, ימי סליחה ותשובה, עלינו ללמוד מפסוקים אלו שעבודתנו העיקרית היא לטהר את הלב.