קולו של פסוק
פרשת כי תצא
לא תוכל להתעלם
לא כולם דומים
לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'
דבר רע
בדרך
ביומו תיתן שכרו
לא תוכל להתעלם
מצוות השבת אבדה המופיעה בפרשתנו כוללת מצוות עשה ומצוות לא תעשה. מצוות עשה – להשיב את האבדה לבעליה; מצוות לא תעשה – איסור תורה להתעלם מן האבדה. ואולם הדרך שבה בחרה התורה להציג את איסור ההתעלמות מן האבדה תמוהה למדיי:
"וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" (דברים כב, ג).
האומנם "לֹא תוכל"? הלוא קל מאוד להתעלם, ולא נדרש מאמץ מיוחד לשם כך. מדוע לא נכתב בפשטות "לא תתעלם"?
אולי יש בלשון הפסוק דרישה שהיא מעבר לחובה המעשית לטפל באבדה ולהחזירה לבעליה. התורה תובעת מאיתנו עבודה על המידות, השקעה בבניית המבנה הנפשי. עלינו לטפח בקרבנו את אהבת הזולת עד שבאמת לא נהיה מסוגלים להתעלם.
תביעה זו מתגלמת בהתפתחות הפסוקים:
הפרשייה פותחת בציווי:
"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים… הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ" (פסוק א).
פסוקנו מוסיף על הראשונות ומלמדנו כי השבת אבדה אינה מצטמצמת לדברים שערכם רב כשור ושה, אלא "וכן תעשה לחמֹרו" – ששווה פחות משור ושה, "וכן תעשה לשמלתו" – ששווה עוד פחות מחמורו, "וכן תעשה לכל אבדת אחיך" – אף לאבדה שערכה נראה פעוט וחסר ערך. אם נתרגל להתייחס ברצינות לכל אבדה הנקרית בדרכנו ונשיבה לבעליה – נזכה לפתח בנפשנו את הרגישות לזולת באשר הוא, ונגיע למדרגה הנפלאה – מדרגת "לא תוכל להתעלם".
לא כולם דומים
"לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים כב, י).
השור הוא בעל חיים חזק ומהיר, ואילו החמור איטי וחלש ממנו בהרבה. איזו תועלת תצמח לחקלאי אם יחרוש בהם יחדיו?! הלוא כל חקלאי מחפש יעילות – ובהצמדת שני בעלי החיים הללו ודאי שאין כל תועלת! מה אפוא ביקשה התורה ללמדנו באיסור זה?
ההוראה הפשוטה נוגעת כמובן לאיסור לצעֵר בעלי חיים. ישנם אנשים אכזריים הנהנים להתעמר בבעלי חיים סתם, בלי שום תועלת. בפסוק זה התורה מדגישה את החובה המוסרית להתנהג באנושיות גם כלפי בעלי החיים.
אך יש גם קומה נוספת: התורה מלמדת אותנו שגם כאשר מדובר בבעלי חיים עלינו לכבד את הקצב האישי של כל אחד ואחד – ואם זהו הדין בבעלי חיים, על אחת כמה וכמה שכך צריך לנהוג בבני אדם.
במוסדות החינוך מכונסים בכיתה אחת שלל תלמידים בני אותו הגיל, מהם מהירים כארנבת, מהם איטיים כצב. על המחנך לזהות את ההבדלים בין תלמידיו ולאפשר לכל תלמיד להתפתח בקצב המתאים לו.
לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'
התורה אסרה על עם ישראל להתחתן עם עמוני ומואבי. מדוע?
"עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ" (דברים כג, ה).
הטעם המובא בפסוק תמוה מאוד. וכי זו סיבה לפסול עם?! הרי הם לא הרגו, לא חוללו שואה, לא שיעבדו את ישראל מאתיים שנה – בסך הכול הם לא קיימו מצוות הכנסת אורחים והזמינו איזה קוסם לקלל. על פניו נראה שההסבר אינו מספק כלל.
ואולם כך כתבה התורה, ועל כן, אף שהדברים אינם נראים לנו הגיוניים, עלינו להעמיק וללמוד מהו המסר שמבקשת התורה להעביר לנו.
גמילות חסד היא תעודת הזהות של עם ישראל. התורה מספרת לנו על חסדיו של אברהם אבינו, על בחירת רבקה אשת יצחק שמעלתה הגדולה הייתה גמילות חסדים, ועל יעקב שמתחייב "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח, כב); אנו לומדים על אחי יוסף ששכחו את הערך העליון של החסד ויצאו בעקבות זאת לגלות ארוכה ואכזרית במצרים, ואנו מודים על הגאולה שהתאפשרה בזכות שפרה ופועה – המיילדות שריחמו על ילדי ישראל תוך סיכון חייהן. גמילות החסד טבועה עמוק בעם ישראל, ועל כן האומות שאינן מרחמות על הפליטים אינן ראויות להידבק בו.
התורה מדגישה שבלעם בא מארם נהריים, עירו של לבן הארמי. ההגדה של פסח מעידה על לבן כי הוא "ביקש לעקור את הכול". אומנם אין זה מופיע בתורה, אך חז"ל מלמדים אותנו מה מסתתר מאחורי החזות התמימה כביכול של הפושעים בצווארון הלבן. הם נראים צדיקים כלפי חוץ, נמנעים מסיכונים, אך ליבם רוחש מזימות. כלבן כן בני עמון ומואב. הם ביקשו להשמיד את עם ישראל בלי ללכלך את ידיהם, וניסו לבצע את זממם באמצעות קללה.
התורה שופטת את האדם על מחשבותיו ועל רצונו, גם אם אלו לא באו לידי מעשה בגלל פחד ומניעות שונות. בימים אלה, ימי סליחה ותשובה, עלינו ללמוד מפסוקים אלו שעבודתנו העיקרית היא לטהר את הלב.
דבר רע
"כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כג, י).
התורה דורשת מהחיילים ומהלוחמים הנערכים למלחמה במחנה הצבאי להישמר מכל "דבר רע".
מה הם הדברים הרעים שהפסוק רומז עליהם?
הרמב"ן מפרש כי אזהרת התורה מתייחסת להתנהגויות פראיות וברבריות המופיעות בדרכו של עולם בקרב הלוחמים בשעת מלחמה:
"והנכון בעיני בענין המצוה הזאת, כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו, ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב. ועל כן הזהיר בו הכתוב, ונשמרת מכל דבר רע".
הספרי דורש את המילה "דבר" מלשון דיבור, ולדבריו התורה תובעת מהלוחמים לשמור על פיהם – שלא ידברו לשון הרע ודברי גסות. דרישת התורה על פי הספרי דומה במהותה במקצת לזו המופיעה ברמב"ן, אך הוא מרחיק לכת ודורש עדינות אפילו בדיבור.
המשך חכמה מסביר גם הוא את הביטוי "דבר רע" מלשון דיבור, אך הדגש בדבריו שונה לחלוטין. לדבריו הלוחמים מצווים לשמור על פיהם שלא לדבר יותר מדי – כי כל מילה מיותרת עלולה לסייע לאויב.
כמה אקטואליים דברים אלו בימינו – בעת שכל מילה שנאמרת בקצה אחד של העולם נקלטת בתוך רגעים אחדים בכל העולם כולו!
בדרך
"זָכוֹר אֵ֧ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֛ה ה֥' אֱ־לֹהֶ֖יךָ לְמִרְיָ֑ם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָיִם" (דברים כד, ט).
פסוק זה מזכיר לנו עד כמה גדול החטא של לשון הרע. מרים, שדיברה סרה על משה רבנו, נענשה קשות: היא חלתה בצרעת והורחקה מהמחנה למשך שבעה ימים.
אלא שיש לשאול על סוף הפסוק: מדוע בחרה התורה להזכיר שסיפור זה קרה בדרך בצאתנו ממצרים?
נראה שהתורה רומזת כאן על העובדה שבני ישראל עיכבו את התקדמותם עד שמרים הייתה רשאית לחזור למחנה.
אם כן, פסוק זה מלמדנו שיעור כפול:
מחד גיסא אף שמרים הייתה מלאה במעשים טובים, שהרי היא הצילה את משה רבנו כשהיה תינוק והגנה על היילודים במצרים, ובזכותה נהנו בני ישראל מבאר מים במשך ארבעים שנה, המעשים הטובים שלה לא מנעו את העונש על חטאה. אבל מאידך גיסא גם כשאדם נכשל אין לשכוח את כל הטוב שעשה.
ועל כן מרים גם נענשה על חטאה וגם זכתה שישראל המתינו לה עד שהבריאה ונתכפר חטאה.
ביומו תיתן שכרו
"לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים כד, יד-טו).
כבר לפני 3500 שנה הורתה התורה לשלם את שכר השכיר בזמנו בלי כל איחור. טעם המצווה מפורש לצידה: "ואליו הוא נֹשא את נפשוֹ". מה פירוש ביטוי זה?
פרשנים רבים פירשו שהשכיר מצפה לשכרו כדי שיוכל לחיות. חייו ("נפשו") תלויים במשכורתו, ועל כן המעכב את שכרו פוגע בחיותו – וגדול עוונו מנשוא.
רש"י מפרש אחרת על פי חז"ל. לדבריו השכיר מסכן את נפשו למען פרנסתו, שכן כל עבודה כרוכה בסכנה. לפעמים מדובר בסכנה מיידית, כגון בעבודה באתרי בנייה שרבות בהם התאונות לצערנו, ולפעמים זוהי סכנה לטווח ארוך – כעבודה ממושכת מול מחשב העשויה להזיק לגב, לפגוע בראייה ועוד כהנה וכהנה מרעין בישין, ואף בעבודה בהוראה עלול הלחץ הגדול לגרום לתופעות בריאותיות קשות.
על כן אומרת התורה למעסיק: תן אל ליבך שיש אדם שמסכן את חייו כדי שאתה תוכל להרוויח ואולי אפילו להתעשר. יש לך אחריות על שלומו ועל חייו, ואם חלילה לא תשלם לו בזמן הרי זה כאילו הרגתו. אומנם אמת היא שתשלום השכר בעיתו אינו מפחית את הסכנה הכרוכה בעבודתו, אך זוהי החלטתו האישית להסתכן למען עצמו, כדי שיוכל לחיות ולפרנס את משפחתו. לעומת זאת אם אתה מקפח את שכרו משמע שהוא מקריב את חייו למענך, ולא תוכל לכפר על גודל העוון של קיפוח חיי הזולת.