קולו של פסוק
פרשת האזינו
מוכנות
ארבע מידות בדברי תורה
שימוש נכון
וכִפר אדמתו עַמו
לבני ישראל
מוכנות
שירת האזינו, השוזרת יחדיו תוכחה לישראל ונבואה לכל הדורות, פותחת בפסוק תמוה:
"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים לב, א).
מדוע מתבקשים השמיים והארץ להקשיב ולשמוע? והלוא בני האדם הם אלו הנתבעים לקיים את דברי ה'! ומדוע פונה משה רבנו לשמיים בלשון נוכח – "האזינו השמים", ואילו לארץ הוא מתייחס בלשון נסתר – "ותשמע הארץ"?
רש"י נדרש לקושיה הראשונה ומסביר שהשמיים והארץ הם העדים הנצחיים, הקיימים לעולם, ודרכם אפשר לגמול לישראל על מעשיהם. אם יעברו ישראל חלילה על הברית ייעצרו השמיים והארץ לא תיתן את יבולה, אך אם יהיו נאמנים לברית יזכו לשפע של ירידת גשמים ולברכה גדולה בתבואה וביבול הארץ.
יש שמפרשים שהשמיים והארץ הם מטפורה המסמלת את נצחיות המֶסֶר. כשם שהשמיים והארץ אינם כלים כך תתקיים נבואת ה' בוודאות, ולא תימחה לעולם.
ויש הרואים ב"שמיים" משל לאנשים החשובים המורמים מעם, וב"ארץ" משל לאנשים הפשוטים, יושבי הארץ. משה רבנו פונה בלשון נוכח לאנשים החשובים, למנהיגי העם, ותובע מהם להאזין לדבריו, לשמש דוגמה לרבים – ומתוך כך ינהרו גם כל האנשים הפשוטים לכיוון הנכון והטוב. אל מנהיגי הציבור אפשר לדבר בלשון קשה, "ואדברה", לדרוש דרישות גדולות וברורות, אך לשאר העם יש להעניק תורה מתוקה מדבש, להשמיע לאוזניהם הרכות את "אִמרי פי".
לפעמים האנשים הפשוטים הם כלי קיבול, וגם בלי שיטו אוזן ובלי שאיש יפנה אליהם ישירות הם שומעים. "ותשמע הארץ אמרי פי" – הארץ תשמע מאליה, בטבעיותה. יש כאן ביטוי לאמונה בכוח הקדושה הטמון בכל אדם, במוכנות הטבועה בו לקבלת דבר ה'.
ארבע מידות בדברי תורה
"יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב" (דברים לב, ב).
התורה נמשלה למים. כמו המים גם התורה מרווה את העולם ומעניקה חיים ללומדיה. פרשת האזינו פותחת בתיאור ארבע מידות בלומדי תורה, שכולן קשורות במים: מטר, טל, שעירים ורביבים.
א. מטר. המטר הוא צורך חיוני לקיום העולם, אך אין הוא יורד בכל עונות השנה. זו היא המידה של לומדי התורה המתמסרים ללימודה בזמנים מסוימים. ישנן תקופות שבהן התורה ממלאת כמעט כל רגע בחיי האדם, כמו בראשית דרכו של תלמיד ישיבה. ואולם, כאשר הלומד משלב חיים מעשיים עם לימוד התורה הוא מקדיש את חופשותיו, את השבתות ואת החגים ללימוד תורה באופן מיוחד.
ב. טל. הטל יורד בכל לילה. בלעדיו עלול העולם להתייבש, אך אין בו די לגידול התבואה והפירות. זו המידה של לומדי התורה שאין באפשרותם להקדיש זמן רב ללימוד, אך הם קובעים עתים לתורה וזוכים להיות מעורים בה תמיד. ואף שיש לטל חיסרון לעומת הגשם הנדרש לחיים עלי אדמות, יתרונו הגדול של הטל הוא בהיותו תמידי.
ג. שעירים. השעירים הם רוחות הסערה. הגשם החזק והעוצמתי שהסערה משפיעה על העולם יוצר מהפכות – כך הלומד המכיר בעוצמתה של התורה אינו מסתפק בלימוד לעצמו אלא מגייס את כל כוחותיו כדי שהתורה תשנה את המציאות בעולם. כאותה סערה שבזכותה העולם מתכסה בדשא, כך לומד זה דואג להקים מרכזי תורה בכל מקום ונמצא כולו בעין הסערה המבורכת.
ד. רביבים. רש"י מלמד אותנו שהרביבים הם חִצֵי המטר ה"יורה כחץ". החץ נורה במדויק ומגיע ללבבו של האדם. יש תורה הניתנת לכלל הציבור, וישנה תורה הניתנת לכל יחיד ויחיד. הדשא הוא מכלול העשבים, אך גם כל עשב ועשב נושא משמעות בפני עצמו. התורה המופיעה כסערה משפיעה על הכלל, ואילו התורה המופיעה כרביב חודרת אל היחיד כקרן לייזר, נכנסת ישירות לליבו של האדם ומגלה לו את עוצמתו האישית ואת חלקו המיוחד בתורה.
ארבע מידות בלומדי תורה: המקדישים לה את מיטב זמנם בעיתות מסוימות, הקשורים בה באופן תמידי, העוסקים בה לטובת כלל הציבור והנהנים ממנה ומוצאים בה את האור המיוחד הטמון בהם.
ואשרי מי שזוכה לכל ארבע המידות גם יחד!
שימוש נכון
"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (דברים לב, טו).
פסוק דרמטי זה בפרשתנו הוא הפסוק המפריד בין תיאוריהן של כל הטובות שהיטיב הקב"ה לעמו ובין כפיות הטובה של ישראל שבעטו במיטיבם. הפסוק פותח סדרת פסוקים ארוכה המתארת את פשעי ישראל ואת העונשים שיקבלו על עוזבם את ה'.
מבנה הפסוק מעניין: הוא מתחיל ומסתיים בלשון נסתר – "וישמן ישרון", "ויטֹש", "וינבל", אך באמצע עובר הדיבור לצורת נוכח – "שמנת עבית כשית".
הפנייה הישירה באה לענות על שאלה נוקבת: מדוע הקב"ה מעניק לבניו כל כך הרבה שפע, אם השפע רק מביא אותם לבגידה בו?! נראה שלא בכדי אמרו חכמים כי העניות נאה לישראל[1].
ואולם, על אף התהום שאליו הגיעו ישראל מתוך השפע הרב – אין כל רע בשפע עצמו! הקב"ה משפיע טוב למאמינים בו כדי שיוכלו להמשיך להיות אנשים טובים, לעשות טוב ולגמול חסד, שהרי מתוך עניות קשה לעזור ולהושיט יד, ואי אפשר להקים אומה ולהגן עליה.
השפע נצרך כדי להקים את ממלכת ה' בעולם. הבעיה אינה אצל מעניק השפע אלא אצלך, האדם הפרטי. במקום להשתמש בשפע כדי להיטיב עם הזולת ועם החברה שמרת הכול לעצמך. שמנתָ ולא אמרת די, עביתָ והמשכת לצרוך בלי כל קשר לצרכיך. תאוותך הייתה כה גדולה וחסרת גבולות עד אשר כשיתָ – נראית כאדם אחר לגמרי בגלל השומן הרב שכיסה אותך.
לא השפע הוביל את ישראל לבגידה בצור ישועתו אלא ההתנהגות שאינה רואה את האחר. הפתרון לנזקי השפע איננו נעוץ בהימנעות ממנו, כי אם בשימוש נכון בו לטובת הזולת.
[1] חגיגה ט, ב: "יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא".
וכִפר אדמתו עַמו
שירת האזינו נושאת התראה חמורה לעם ישראל שאם יחטא יִגלה מן הארץ, אך היא מסתיימת בפסוק שכולו נחמה:
"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים לב, מג).
הפסוק פונה לגויים וקורא להם: שבחו את עם ישראל! שירו וזמרו על המהפך ההיסטורי – שעם ישראל שב לארצו, נלחם באויביו ומנצח את כל הקמים עליו.
ואולם סיומו של הפסוק איננו מובן: מה פשר הביטוי "וכִפר אדמתו עַמו"?
רש"י מפרש שכדי להבין את הפסוק יש להוסיף את האות וי"ו – כאילו נכתב "וכפר אדמתו ועמו". אך גם דברים אלו צריכים ביאור. אכן אם העם חטא הוא צריך כפרה, אך מהו חטאה של האדמה שעליו נדרש לכפר? רש"י מבאר כי המילה "וכִפר" בפסוק זה אינה באה מלשון סליחה וכפרה, אלא היא "לשון רִצוי ופיוס". אדמת ארץ ישראל סבלה במשך אלפיים שנה, בניה גלו ממנה והיא הפכה גלמודה ושוממה. על כך יש לפייסה ולהשיב לה את ברכתה – שתשוב לתת פירותיה בעין יפה.
ואולי נציע פירוש נוסף, בלי להוסיף את האות וי"ו:
"וכִפר אדמתו עמו" – האדמה עצמה היא שתכפר על עמו. הא כיצד?
חזרתו של עם ישראל לעבוד את אדמתו אחרי אלפיים שנות גלות, להפריח את השממה מחדש במסירות נפש – היא־היא שתביא כפרה לעם. אומנם עדיין לא שבו בני ישראל בתשובה שלמה, אך הם חזרו לקיים את המצווה הראשונה שנצטווה אביהם אברהם: "לך לך" (בראשית יב, א) – בוא אל הארץ שהבטחתי לך! מי שמקיים מצווה זו משנה את כיוון ההיסטוריה ומסיט אותו מגלות לגאולה.
זכותה של האדמה ששבה לעבודתה בידי בניה – היא המביאה כפרה לישראל.
לבני ישראל
הפסוק האחרון בפרשה סותם את הגולל על תקוותיו של משה רבנו להיכנס לארץ ישראל:
"כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לב, נב).
חתימת הפסוק – "אל הארץ אשר אני נֹתן לבני ישראל" – רומזת מדוע לא שמע הקב"ה לתחינותיו של משה רבנו; במילים ספורות אלו אמר הקב"ה כביכול למשה:
אינך יכול להיכנס לארץ ישראל, כי היא איננה שלך אלא של עם ישראל!
כל חייך פעלת למען עם ישראל, ולא חשבת על עצמך כלל. באומץ לב הרגת את המצרי שהיכה איש יהודי מאחיך, ולא יראת ממבקשי רעתך. הצלת את בנות יתרו מהרועים, ולא חששת לחייך אף שהיו הרועים מרובים ממך, וכדי לקבל את התורה ויתרת על חיי משפחה נורמליים ונאלצת להתנתק מאשתך האהובה. חיית את כל חייך אך ורק למען עם ישראל ותורת ישראל.
והינה בסוף ימיך ביקשת בקשה אישית הנובעת מרצונך להיכנס אל הארץ החביבה עליך, אך עליי להיענות לבקשתך בשלילה ולהשיב את פניך ריקם. ומדוע? כי עליך להישאר נאמן למהותך הנתונה כל כולה לעם ישראל, בלי שום אינטרס אישי. לכן רק "מנגד תִראה" – בראייה שכולה אהבה, אך אהבה זו לא תוכל לבוא לידי ביטוי מעשי – "ושמה לא תבוא".
בזכות דחיית בקשתו נשאר משה רבנו המנהיג היחיד בתולדות ישראל, ובתולדות האנושות כולה, שהיה עבד לעמו בכל ישותו – משרת ה' המסור לשליחותו בלי שום פנייה אישית מרגע לידתו ועד ליום מותו.
הסירוב הזה שמר על גדלותו העצומה של משה רבנו לדורי דורות, עד עצם היום הזה.