קולו של פסוק
פרשת וזאת הברכה
תורה ציווה לנו משה
מורכבותם של אנשים גדולים
גוף ונשמה
עַם ישראל עִם משה מנהיגו
חרב גאוותך
תורה צווה לנו משה
כשילד קט מתחיל לדבר אביו חייב ללמדו תורה. הלימוד הראשוני מורכב משני פסוקים המבטאים את יסוד אמונתנו. הפסוק הראשון הוא "שמע ישראל ה'
א־להינו ה' אחד" (דברים ו, ד), המבטא את יסוד אמונתנו בא־ל אחד, אדון כל העולם, שבחר בישראל לעמו ולשגרירו.
הפסוק השני מופיע בפרשתנו:
"תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד).
פסוק זה הוא יסוד אמונתנו באמיתת התורה שקיבלנו בסיני.
תחילת הפסוק מעידה על תורת ה' שניתנה לנו דרך משה רבנו. לא נכתב 'משה ציווה לנו תורה', כי אם "תורה ציווה לנו משה". התורה קודמת למשה, להורות כי ה' הוא המְצווה ומשה הוא שליחו ושגרירו עלי אדמות.
המשך הפסוק מלמד כי התורה היא מורשה לקהילת יעקב. כשם שהאמונה בא־ל קשורה בקשר בל יינתק באמונה בחיבור בין ה' לישראל, כפי שראינו בפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", כך התורה היא מורשה לישראל. עם ישראל קיבל את התורה האין סופית מה', והיא ירושה לו. המילה "מורשה" המיוחסת לתורה נושאת שתי משמעויות המשלימות זו את זו:
א. התורה לא ניתנה רק לדור אחד, אלא היא מועברת מדור לדור בירושה; ב. כמו כל ירושה התורה שייכת למקבלה, והוא אחראי על שמירתה.
מכאן נובעת האחריות של עם ישראל לקיים את התורה שניתנה מה' ולהתאים אותה לכל דור ודור. על חכמי ישראל בכל הדורות הוטלה האחריות הכפולה, הנפלאה והמרתקת, לייצר סייגים וגדרות כדי למנוע כל פגיעה בתורה, ובד בבד להסביר את התורה בלשון שתתאים לכל דור על פי אופיו וצרכיו.
חכמי ישראל נדרשו לתת מענה מתוך ערכי התורה לשאלות המתעוררות כתוצאה משינויי הזמנים, מהתפתחות הטכנולוגיה, מהפיכת עם חקלאי בארצו לעם של גולים בארצות הגויים, וברוך ה' – מחזרת עם ישראל לארצו, למערכת חיים שונה מסגנון החיים שחיו בה בעבר. כמו כן נדרשו חכמינו להכריע מתי יש להחמיר ומתי ניתן להקל, ואף הוסיפו חגים ללוח השנה העברי – חנוכה, פורים ויום העצמאות – כדי שחיינו לא יהיו מונעים רק מהתרפקות על העבר אלא מראייה אמיתית של השגחת הא־ל בכל עת ובכל תקופה.
מילה משמעותית נוספת בפסוק היא המילה "קהילה". התורה פונה כמובן לכל יחיד, אך היא ניתנה לאומה, לקהילה של בני יעקב. עלינו למצוא את הדרכים לחיות את התורה לא רק כדת המחייבת את היחיד בקיום מצוות מסוימות אלא כמתווה דרך לעמנו כולו.
איזו תוכנית גדולה ועצומה הוריש לנו משה רבנו לפני ארבעת אלפים שנה!
מורכבותם של אנשים גדולים
משה רבנו מברך את בני ישראל לפני מותו, וזו ברכתו לראובן:
"יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר" (דברים לג, ו).
מה פירושו של משפט תמוה זה? הלוא אם ראובן יחיה ודאי שלא ימות?!
הרמב"ן מביא כמה וכמה פירושים על הפסוק. על פי אחד הפירושים משה רבנו העניק לבני ראובן ברכה מיוחדת לאור התחייבותם לשמש חיל חלוץ בכיבוש הארץ. הואיל והלחימה בקו החזית מסוכנת ביותר בירך משה את ראובן שכל בני שבטו יחיו ויגברו על אויביהם ("יחי ראובן"), ושאיש מהם לא ימות במלחמה ("ואל ימֹת"). על כך הוסיף תוספת חיזוק: "ויהי מתיו מספר" – שבתום המלחמה יהא מספר אנשי השבט ("מתיו" = אנשיו) זהה לכשהיה קודם המלחמה, וכולם ישובו לאוהליהם בריאים ושלמים.
ונוסיף עוד שבביטוי "יחי ראובן" יש מעין קריאת חיזוק ועידוד – כמו "יחי המלך" – ואילו הביטוי "ואל ימֹת" מבטא תפילה שלכל הפחות יצליח ראובן לשרוד. שני הקצוות הללו משקפים שני ממדים באישיותו של ראובן.
מצד אחד הוא גדול שבגדולים – הוא "פתח בהצלה תחילה" (מכות י, א) והביא לעולם את עניינה של הערבות ההדדית בהצילו את יוסף מיד אחיו בשעה שביקשו להורגו. מצד שני הוא שפל שבשפלים בשל חטאו הגדול – "וישכב את בִלהה פילגש אביו" (בראשית לה, כב).
אישיותו המורכבת של ראובן מעוררת תהייה כיצד ראוי להתייחס לאנשים גדולים שכשלו. האם נפילתם מחייבת אותנו למחקם מזיכרוננו? תשובתו של משה רבנו חד משמעית: חלילה וחס! יש למחות כמובן על העוול ולהקיא את המעשים הרעים, אך אין לשכוח את מעשיהם הגדולים שעשו.
ראובן אומנם חטא, אך יש לזכור שלצד הנפילה הגדולה נזקפת לזכותו גם התנהגות הרואית.
ראובן יכול להיות למעשה כל אחד ואחד מאיתנו, כי זה כל האדם: גוף ונפש, עוצמות של קדושה ועוצמות של שפלות שעשויות לשכון זו לצד זו בגוף אחד. ומתוך הבנה זו שכה רחוקים אנו משלמות עלינו להתמלא בענווה כלפי ראובן. לא נאפשר לחטאו הצורב למחות את זכר פעולותיו הטובות והברוכות.
"יחי ראובן" בזכות גדלות נפשו, "ואל ימֹת" בשל פשעיו – אף שהגיע קרוב למיתה רוחנית. נתון ייתן את הדין על פשעיו, אך שמו לא יימחה, ואנו נזכור את גדלותו ונלמד ממעשיו הנפלאים.
גוף ונשמה
משה רבנו מברך את שבטי ישראל לפני מותו, כל שבט ושבט על פי עניינו. רק שבט אחד, שבט יששכר, אינו זוכה לברכה בפני עצמו – וברכתו בלועה בברכת שבט זבולון:
"וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ" (דברים לג, יח).
מדוע נכרכו שתי הברכות זו בזו, ומדוע הוקדם זבולון ליששכר?
רש"י מסביר שזבולון ויששכר יצרו ביניהם שותפות: האחד דואג לפרנסה, האחר דואג ללימוד התורה. זבולון היה אחראי על הפרנסה של שבטו ושל שבט יששכר – והיה יוצא לעסקים מעבר לים כדי לאפשר ליששכר לשבת וללמוד תורה בלי דאגות. הואיל וחייו ותורתו של יששכר היו תלויים בחריצותו של זבולון, הוקדמה ברכת זבולון לברכתו של יששכר.
תשובה זו מעלה מתוכה תמיהה חדשה: אומנם חייו הגשמיים של יששכר היו תלויים בזבולון, אך חייו הרוחניים של זבולון היו תלויים ביששכר! ולא זו בלבד, אלא שכל ישראל נתברכו מתורתו של יששכר, שממנו יצאו מלמדים לכל האומה כולה, ועל כן מן הראוי היה לתת ליששכר מקום של כבוד ולהקדים את ברכתו לברכת זבולון!
כאן טמונות הענווה והמסירות של מי שעוסק ברוחניות ואינו מעוניין להיות מוצג בחלון הראווה של העולם. הוא משפיע השפעה רבה, אך השפעתו פנימית ומוסתרת.
השפעה זו היא המשמעותית ביותר, כמו השפעת הנשמה על גופו של האדם, אלא שאין היא נראית – ומכאן כל עוצמתה.
עַם ישראל עִם משה מנהיגו
משה רבנו מברך את בני ישראל לפני מותו. בברכתו לשבט גד הוא מתאר:
"וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל" (דברים לג, כא).
רש"י מפרש שהפסוק כולו עוסק בבקשה של שבט גד לקבל נחלה בעבר הירדן המזרחי, בשטחים שכבש משה רבנו לפני מותו:
"וירא ראשית לו – ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית כיבוש הארץ". ומדוע ביקש שבט גד להתיישב דווקא בשטחים אלו? "כי שם חלקת מחֹקק ספון" – כי ידע ששם ייקבר משה.
המשך הפסוק – "ויתא ראשי עם" – מתייחס על פי רש"י להבטחת בני גד להיות חלוצים בכיבוש הארץ ולצאת למלחמה בראש האומה, וסופו של הפסוק מעיד כי הם קיימו את הבטחתם שלא לשוב לבתיהם עד שישבו ישראל איש בנחלתו: "צדקת ה' עשה – שהאמינו דבריהם ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחילקו".
יש כאן מהפך של ממש. עד כה חשבנו ששבט גד, ועימם שבט ראובן וחצי שבט המנשה, רצו להישאר בעבר הירדן בשל אזורי המרעה הפוריים שהתאימו לצאן הרב שהיה ברשותם, והינה זה פלא!
התורה מזמינה אותנו לקריאה חדשה של אירועים אלו, ומגלה לנו כי הסיבה האמיתית שבעטיה לא רצו בני גד לעבור את הירדן לא הייתה כלכלית אלא מהותית: הם הבינו שלא ייתכן שמשה מנהיגם של ישראל ייקבר בחוץ לארץ, הרחק מן העם שהוביל במשך ארבעים שנה. לגבי דידם אין כל אפשרות להפריד בין המנהיג ובין עמו – ועל כן השטחים שכבש משה רבנו צריכים להתווסף לעיקר הארץ. אם משה רבנו יישאר בעבר בירדן יהפוך מקום קבורתו לחלק מארץ ישראל!
לו היה משה רבנו נקבר מחוץ לארץ ישראל, מנותק מעמו שקיבל מידיו את התורה, היה נוצר חיץ בינו לבין עמו. תורת משה הייתה הופכת חלילה לתורה וירטואלית ומאבדת את כוחה להיות תורה מעשית הקשורה בקשר בל יינתק לעם הנוחל את הארץ ויושב בה. אילו נותר נותן התורה רחוק מעמו ומנחלתו הייתה תורתו נותרת גם היא הרחק בשמי מרום.
על כן הרחיבו בני גד את ארץ ישראל עד למקום קבורתו של משה, לאות כי משה ותורתו, עַמו והארץ הטובה מחוברים אלו לאלו ואי אפשר להפרידם כלל.
דווקא בשבתנו בארצנו אנו מחוברים יותר מכול למשה רבנו שנתן לנו את התורה. "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (שם לג, ד).
חרב גאוותך
הפסוק המסיים את ברכות של משה רבנו לעמו מעורר תמיהה. זוהי ברכה עם ריח של מלחמה:
"אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ" (דברים לג, כט).
עם ישראל מאושר בעת הגאולה. ה' עוזר לו ומגן עליו, ובזכות כוח חרבו נאלצים אויביו להסתיר את כוונותיהם הזדוניות ("ויכחשו אֹיביך לך"), ועם ישראל יכול לדרוך על מקומם ("ואתה על במותימו תדרֹך") – אך מה משמעותו של הביטוי "חרב גאותך"? האם עם ישראל מתגאה בחרבו? והלוא למדנו בתורה כי גאוות החרב היא דרכו של עשו, בעוד גאוות ישראל נתונה לספריו!
רש"י חש בקושי, ועל כן פירש כי הקב"ה הוא־הוא חרבו של ישראל. ועדיין עלינו להבין – איזו גאווה יש בחרב?
משה רבנו מלמדנו בפסוק זה שהמלחמה להגנת עם ישראל, עם נושע בה', היא גאווה אמיתית – כי על אף שה' מגן ועוזר ומושיע אין הוא עושה זאת במקום ישראל. בעולם הזה, שבו כוחות הרשע פועלים בעוצמה, עַם הספר אינו יכול ללחום רק עִם הספר. עם ישראל נתבע לקבל עליו את התפקיד הקשה מכול – ללמוד את חוכמת המלחמה ולהתגאות בה – ואז ה' יעזרהו ויצילהו.
והינה עינינו הרואות את קיומה של ברכת משה בדורנו דור הגאולה. מאז שעם ישראל קיבל עליו לעמוד מול אויביו ולהילחם בהם אנו זוכים לניסים גדולים ונפלאים. להיות לוחם בישראל – אין זו בושה כלל וכלל, זו גאווה גדולה! עם נושע בה'.