קולו של פסוק
פרשת וילך
וילך משה
עכשיו ולדורות
הַקְהֵל בימינו
התורה – שירה
וילך משה
ביום האחרון לחייו עומד משה רבנו לפני העם ונושא את נאומו האחרון. הנאום משתרע על פני שלוש פרשות:
בפרשת וילך משה רבנו מוכיח את עם ישראל ומזהירם מעומק ליבו: הישארו דבקים בתורה – אל תעזבו אותה אחרי מותי!
בפרשת האזינו הוא נושא תוכחה לדורות הבאים – עד בוא הגאולה.
בפרשת וזאת הברכה מסתיים הנאום בברכות שיוצאות מליבו הטהור והאוהב של משה רבנו.
הפסוק הפותח את פרשתנו תמוה:
"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, א).
לאן הלך משה כדי לשאת את נאומו?
תרגום יונתן מסביר שמשה הלך לבית המדרש, המקום שבו אוזניהם של חכמי ישראל מוכשרות לקבל תוכחה. משה רבנו המורה הגדול מסיים את תפקידו דווקא בבית המדרש – וממחיש לכולנו את מרכזיותו של מקום לימוד התורה.
האבן עזרא והרמב"ן מסבירים שמשה הלך אל בני ישראל – לנחמם על לכתו מן העולם ולחזקם בידיעה שכבר נבחר ממשיך דרכו, ועל כן אין להם כל סיבה לדאגה. פירוש זה מגלה את ענוותנותו ואצילותו של משה רבנו ביום אחרון לחייו.
לדברי בעל הטורים הלך משה אל האבות הקדושים, המוזכרים בפסוק האחרון של הפרשה הקודמת, להודיעם כי הוא מילא את תפקידו וכי בני ישראל כבר כבשו חלק מן הארץ.
האור החיים הקדוש מבסס את פירושו על דברי הזוהר ומלמדנו שנשמתו של משה הלכה והקדימה אותו בשמי מרום, וכך ידע משה שמלאו ימיו.
פירושים שונים ומגוונים ניתנו להליכתו של משה רבנו, אך ישנו צד השווה בכולם: גם ביום מותו משה רבנו הולך ואיננו עומד. תהא מגמת ההליכה אשר תהא – משה רבנו מלמדנו בעצם הליכתו שהחיים עלי אדמות אינם חיים של מנוחה אלא חיים של הליכה, של התקדמות ושל עשייה, עד יומו האחרון של האדם.
עכשיו ולדורות
פרשתנו מלווה את משה רבנו ביום האחרון לחייו, ובו הוא מעביר את שרביט ההנהגה ליהושע:
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם" (דברים לא, ז).
בהמשך הפרשה הקב"ה מזרז בעצמו את יהושע במילים דומות:
"וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ" (שם פסוק כג).
אך יש הבדל דק בין מילותיו של משה למילותיו של ה'. משה רבנו אומר ליהושע "כי אתה תבוא את העם", ואילו ה' אומר לו "כי אתה תביא את בני ישראל". רש"י מבאר שמשה רבנו מנחה את יהושע לעבוד בשותפות עם זקני הדור ולהתייעץ עימם, ואילו ה' מדגיש את אחריותו של יהושע: "תביא על כורחם – הכול תלוי בך".
מבטו של משה רבנו מתמקד בהווה, בדאגה לעם ישראל בעת המעבר מידיו לידי יהושע. המנהיג העליון הולך לעולמו, ועם ישראל זקוק עתה להנהגה שתלך איתו יד ביד. "תבוא את העם" משמעו תבוא עִם העם. משה רבנו שם את הדגש בהליכה יחד.
לעומת זאת מבט ה' הוא מבט לדורות. אין מדובר רק בדור העומד על פתחה של ארץ ישראל – מדובר בעם ישראל כולו, עם הקודש. כיבוש הארץ בידי יהושע איננו מאורע נקודתי אלא מהלך היסטורי מכונן לכל הדורות. תפקידו של יהושע הוא אפוא לקיים ולקדם את התהליך ההיסטורי, להביא את עם ישראל אל הארץ ולהנהיגו אל הנצח.
ודאי שאין כאן מחלוקת בין ה' למשה על דרכי ההנהגה הראויות, אלא שיש להבחין בין המטרה ובין הדרך להשיגה. מימוש היעד להביא את ישראל אל הארץ נתון לאחריותו הבלעדית של יהושע; עצת הזקנים ושמיעת העם הן אבני הדרך להשגת היעד, כי בעשייה משותפת מגיעים לתוצאות טובות לעין ערוך מהנהגה בדרך של שררה.
דברי משה רבנו הם עצה טקטית, דברי ה' הם אסטרטגיה – ושתי ההדרכות גם יחד חוברות זו לזו ומרכיבות את התמונה השלמה.
הַקְהֵל בימינו
בפרשתנו אנו פוגשים מצווה מיוחדת המתקיימת אחת לשבע שנים, מצוות הקהל:
"הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ־לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים לא, יב).
מצווה זו מגלה כי ישנם שני ממדים במצוות לימוד התורה. הממד הראשון, הידוע לכל, הוא החובה המוטלת על כל אדם לקבוע זמנים ללימוד תורה. הממד השני, הנלמד כאן, הוא חשיבות ההתקהלות סביב התורה.
אכן, מצוות תלמוד תורה איננה רק מצווה אישית, זוהי מצווה של הכלל כולו. התורה היא מרכז חיינו הקהילתיים, ולכן כל כך חשוב שנתקהל יחדיו סביבה. מצוות הקהל מעידה שעם ישראל ממלא אולמות ואצטדיונים לאו דווקא כדי לצפות במשחקי כדורגל או בהופעות של זמרים מפורסמים – רבבות אלפי ישראל מתכנסים יחד לשמוע את קול התורה!
מצווה זו צריכה להורות לנו את הדרך להרבות בכינוסים לכבודה של תורה בכל אתר ואתר.
"תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד).
התורה – שירה
"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט).
הפשטנים מסבירים שהשירה שעליה מדובר כאן היא שירת האזינו. בפרשת האזינו משה רבנו מתרה בבני ישראל שאם הם יעזבו את התורה הקב"ה יעזוב אותם ויגלם מארצם, אך הפרשה מסתיימת בהבטחה שאין עליה תנאי, הבטחת הגאולה. על כן ראויה הפרשה להיקרא "שירה" – כי היא ביטוי לתקוותם של בני ישראל בכל הדורות.
חכמינו זכרונם לברכה ראו בפסוק זה קומה נוספת, והסבירו שכאן טמונה המצווה המוטלת על כל יהודי לכתוב ספר תורה (סנהדרין כא, ב).
בפסוק מופיעים שלושה ביטויים חשובים: "כתבו את השירה", "למדה את בני ישראל", "שימה בפיהם". ביטויים אלו מבטאים שלושה ממדים ביחסנו לתורה – כתיבה, לימוד ודיבור.
אנו חייבים לכתוב את התורה. זו מצווה שבני ישראל מקיימים באדיקות גדולה. התורה היא נחלת הכלל, היא חלק מזהותנו הכללית, ולכן כולנו שותפים בכתיבת ספרי תורה וחוגגים ברוב פאר כל סיום של כתיבת ספר תורה. ואולם, איננו מסתפקים בכבוד הניתן לתורה. אנו חייבים ללמוד אותה ולהתעמק בה, כדי שנוכל להפנים אותה ולקיימה. אך גם בכך אין די. התורה צריכה להיות בפינו ממש. אין היא מיועדת רק לזמנים מסוימים שבהם אנו יושבים בבתי הספר או לומדים בבתי המדרש – אלא לכל רגע ורגע בחיינו. עלינו לשים את התורה בפינו – לדבר בה בשיח יומנו ולשזור את דברי התורה בשגרת חיינו היומיומית.
התורה בעבורנו היא שירה – זו שירת חיינו, היא האושר של זהותנו.