קולו של פסוק
פרשת נצבים
היררכיה ושוויון
הנסתרות והנגלות
הנשמה והתורה
צעד קטן
בחירה חופשית
היררכיה ושוויון
"אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ה֣' אֱ־לֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית ה֥' אֱ־לֹהֶ֖יךָ וּבְאָלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ ה֣' אֱ־לֹהֶ֖יךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּוֹם" (דברים כט, ט-יא).
פסוקים אלה מחד גיסא מדרגים את הציבור במעין היררכיה, מהמכובד ביותר עד המכובד פחות, אך מאידך גיסא כולם ניצבים יחד בשוויון מדהים. כולם ניצבים לפני ה', ומול ה' נמחקים כל ההבדלים. כל אחד לחוד כורת ברית עם ה'.
ללמדך שאחריות הגדול כאחריות הקטן, מכאן שאין ה"קטנים" יכולים לסמוך על ה"גדולים" ואם הגדולים אינם הולכים בדרך הנכונה אין ללכת אחריהם. על אף האחריות הקולקטיבית, על אף הערבות ההדדית, על אף אמונתנו שכל ישראל ערבים זה לזה, יש אחריות אישית לכל אחד ואחד, ומתוקף אחריות זו אין להטיל על הגדול את חטאי הקטן.
ואולם, מצד שני יש כאן הדגשה של "כולכם", כלומר שכל האומה היא גוף אחד וכולם נכנסים לברית כאיש אחד. על כן יש כאן שני פסוקים: הפסוק הראשון מדגיש את התפקיד הכללי, ובו מופיעים נושאי התפקידים הכלליים באומה, והפסוק השני מבטא את התפקיד האישי, דרך הפרטים בעם ישראל.
לאור זאת נבין מדוע הקדים הפסוק את הטף לנשים אף שהטף פטור ממצוות והאישה חייבת במצוות, כי מבחינת האחריות הכללית הטף עתיד להיות אחראי קודם כול על האומה – בבחינת שר החוץ, והאישה אחראית קודם כול על הפְּנים – על הנשמה.
הנסתרות והנגלות
"הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ־לֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים כט, כח).
מה הן "הנסתרֹת" ומה הן "הנגלֹת"? ומהי משמעות היותן של הנסתרות – לה' אלוקינו, והנגלות – לנו ולבנינו?
הרמב"ן מבאר שמדובר בשני סוגים של חטאים: "הנסתרֹת" הם החטאים שנעשו בשוגג ונסתרו מעין האדם החוטא, ו"הנגלֹת" הם החטאים שנעשו בגלוי – במזיד. על הזדונות נידרש לתת את הדין, אך על השגגות שנסתרו מעינינו יסלח לנו ה' יתברך, ועל כן הן "לה' אלוקינו".
כמה מעודד ומרגיע פירושו של הרמב"ן לפני הימים הנוראים. ה' ברא אותנו עם חולשות, ואין הוא דן אותנו בחומרה על חולשותינו. רק מה שעשינו בזדון ליבנו הוא "לנו ולבנינו", אך חולשותינו ונפילותינו יתכפרו ויתמרקו ביום הכיפורים.
רש"י, וכמוהו עוד כמה מפרשים, קושר את הפסוק לאשר לימדתנו התורה בפסוקים הקודמים – שה' יעניש את כל הציבור על חטאי היחידים. על פי רש"י פסוקנו זה בא לדייק שהציבור אינו נושא באחריות על חטאי היחיד שנעשו בסתר, אלא רק על החטאים שנעשו בפרהסיה: "אין אני מעניש אתכם על הנסתרות… אבל הנגלות לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים". אך רש"י מוסיף שאפילו על החטאים הגלויים – האחריות הקיבוצית מתעוררת דווקא בארץ ישראל, הארץ שהופכת אותנו מיחידים לעם.
ואפשר להוסיף עוד ממד בהבנת הפסוק: פעמים רבות מתעוררות בליבנו שאלות וקושיות על הנהגת ה' בעולם, שנראית לעיתים בעינינו הקטנות בלתי סבירה וחסרת היגיון. על קושיות כגון אלו עונה לנו הפסוק: לכל אחד יש תפקיד משלו בעולם. "הנסתרות", כלומר דרכי הנהגת ה' בעולם, הן "לה' אלוקינו". הן נשגבות מבינתנו ואין אנו מסוגלים להבינן. ואולם "הנגלות" – התורה ומצוותיה – הן באחריותנו, ואנו נדרשים להעמיק בלימודן ובקיומן. "לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת".
הנשמה והתורה
"וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ־לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל, ב).
רבים מן הראשונים ראו בפסוק עוצמתי זה את המקור לחובת האדם לחזור בתשובה, אולם לפי פשט הכתוב מדובר כאן בנבואה או בהבטחה. ויש לשאול – כיצד אפשר להבטיח שנשוב בתשובה? הרי אם הקב"ה מל את לבבנו ומעצב את זהותנו אין זו תשובה אמיתית, זוהי דרך להפוך אותנו לחיילי משחק שאין ערך לחייהם. הלוא מה שמייחד את האדם ועושה אותו לבריאה מרוממת הוא יכולתו לבחור בעצמו את דרכו!
כדי שנבין הבטחה זו עלינו לשנן את התפילה שאנו אומרים בכל בוקר: "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא! אתה בראתהּ, אתה יצרתהּ, אתה נפחתהּ בי". הזהות האמיתית והפנימית של האדם היא נשמתו הטהורה, צלם הא־להים שבו, ועל כן ודאי שביום מן הימים, אחרי תלאות מרובות, יתגלה אורו הפנימי הגדול. התשובה מוכרחת היא לבוא, והיא תבוא מתוך האדם ומרצונו.
אך לא רק מכוח נשמתנו הטהורה תבוא התשובה. זכינו לקבל את התורה, ואנו לומדים בה במשך אלפי שנים. לימוד התורה ושינונה משפיע על הנשמה הכללית של עם ישראל. כמו צמח הגדל ופורח בזכות הדשן והמים, כך נשמת ישראל הולכת וגדלה ומתפתחת מכוח לימוד התורה של עם ישראל מאז נתינתה.
אנו שזכינו לקבל את התורה בטוחים שביום מן הימים תתגלה העוצמה שנטע לימוד התורה בליבם של כלל ישראל, והיא תיתן את אותותיה ותקרב כל אחד ואחד לחזור אל ה' – אל צור מחצבתנו.
צעד קטן
משה רבנו מבהיר לעם ישראל כמה קל ופשוט לקיים את התורה:
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים פרק ל, יא-יד).
האומנם כה קרובה היא התורה? האומנם כל כך קל לקיימה? התשובה נעוצה בשלוש המילים החותמות את הפסקה: "בּפיך ובלבבך לעשֹתו".
באדם ישנם שלושה רבדים: מחשבה, דיבור ומעשה. קניית התורה כוללת את שלושת הרבדים, על פי הסדר המופיע בפסוק: הפותח הוא הפה – נושא הדיבור, אליו מצטרף הלב – בעל ההבנה וההפנמה, ומתוך החיבור של שניהם מגיעה העשייה.
במבט ראשון נראית התורה רחוקה ומאיימת, והחיים על פיה מצטיירים כמשימה התובעת הקרבה אישית גדולה. ומה גורם לשינוי המבט? המפגש הבלתי אמצעי עם התורה, "בפיך".
הפה הוא הלומד את התורה ומבטא את מילותיה, ודרכו האדם זוכה להיחשף לעולמה המופלא. טעימה זו מעולם התורה מביאה להבנת דבריה ולהפנמתם, ומה שהיה נראה זר ומוזר נעשה קרוב, ברור והגיוני – וכשהדברים מובנים ומופנמים, אך טבעי הוא לקיימם.
התורה איננה דורשת מאיתנו לסבול ולהתענות כי אם להיפך, היא מעניקה לנו מתכון לחיים יפים, מלאי תוכן ואושר. לומד התורה מגלה עד מהרה כי מצוותיה מתאימות התאמה מלאה לכל צורכי האדם, הרוחניים והגשמיים – ומכאן ועד חיי תורה ומצוות באהבה נותר רק צעד קטן.
בחירה חופשית
הבחירה החופשית הנתונה לכל יהודי מוצגת בפרשתנו בדרך תמוהה:
"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (דברים ל, טו).
לכאורה על פי הפסוק הקב"ה נתן לפנינו טוב ורע, ועלינו לבחור: אם נלך בדרך הטובה נזכה בחיים, ואם נבחר ברע ניענש במוות. אולם אם אכן זו הכוונה הרי שהיה צריך לכתוב "ראה נתתי לפניך את הטוב ואת החיים את הרע ואת המוות"! אם מציגים את העונש לפני הצגת הבחירה – ממילא כבר התבטלה הבחירה והתרוקנה מתוכנה.
לכן יש לגשת אל הפסוק מזווית שונה. אין כאן תיאור רגיל של שכר ועונש – והדגש כאן איננו בברכה שתצמח מקיום המצוות ובעונש שיחול עלינו אם נעזוב חלילה את ה' יתברך. לא ולא! מגמת הפסוק היא להאיר את הקשר העמוק בין הטוב לבין החיים. בחירת הדרך הטובה היא הבחירה בחיים, ובחירת החיים היא במהותה בחירת הטוב! הווי אומר, חיים אמיתיים הם חיים של מעשים טובים, ומוות רוחני הוא מנת חלקו של ההולך בדרך הרוע.
כשאדם מענה את חברו על לא עוול בכפיו יסיק המתבונן מן הצד שהקורבן הוא המסכן ושידו של האכזר על העליונה, אך אין זו אלא מסקנה שטחית. לאמיתו של דבר התוקף איבד את צלם הא־להים שלו ואינו אלא מת מהלך, ואילו הקורבן נותר בן אנוש על אף סבלו – והריהו אדם חי.
אם כן הבחירה החופשית היא אכן בחירה בין חיים למוות.