קולו של פסוק
פרשת ואתחנן
לא מבקש כלום לעצמו
אשר תראה
תורת חיים
והודעתם לבניך ולבני בניך
למען ינוח עבדך ואמתך כמוך
שמע
לא מבקש כלום לעצמו
משה רבנו מבקש מה' שיסלח לו ויאפשר לו להיכנס לארץ ישראל, ונענה בהתנגדות חריפה:
"וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כו).
אך ה' איננו מסתפק בסירוב לבקשת משה. הוא מוסיף ומקשה עליו – ומראה לו את הארץ הטובה שהוא מתעתד להפסיד:
"עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (פסוק כז).
ואם לא די בכך, הפסוק הבא מוסיף קושי על קושי – לא זו בלבד שאתה, משה, לא תיכנס לארץ, מישהו אחר ייכנס במקומך:
"וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (פסוק כח).
קריאת הפסוקים מעוררת תחושה שהקב"ה נוהג עם משה רבנו בקשיחות יתרה, מדוע?
תחינתו של משה רבנו המפורטת בפסוק כ"ה – "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" – מעמידה בסכנה את כל התורה. הנימה האישית המלווה את בקשתו מעלה חשש: שמא משה רבנו פועל ממניעים אישיים?! הלוא אם הוא בסך הכול בן אדם שאיננו דומה למלאך, בן אדם עם רגשות ורצונות – אולי גם התורה שהוא נתן מהולה בתוספת משלו[1]?!
על כן אומר לו ה' "אל תוסף דבֵּר אלי עוד בַדבר הזה"! אל תדבר אליי דבר וחצי דבר שקשור ברצונך ובמאווייך! "עלה ראש הפסגה" והתנתק מחלומך האישי, "וצו את יהושע" – דאג לעתיד עמך.
וכאן משה רבנו מתגלה בשיא גדלותו. הוא איננו מהסס לרגע ומגייס מייד את כל כוחותיו למטרה אחת ויחידה – להכין את העם לכניסה לארץ תחת פיקודו של יהושע.
כל מהותו של משה רבנו נתונה כל כולה לעם ישראל.
[1] ראו בפרשת האזינו עמוד 375 הרחבה של פירוש זה.
אשר תראה
בתחילת הפרשה אנו קוראים על תחינותיו של משה רבנו המבקש להיכנס לארץ. הקב"ה מסרב – ומצווה את משה:
"עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (דברים ג, כז-כח).
מדוע הסמיכה התורה את שלילת כניסתו של משה לארץ לחובת ההכנה של יהושע להובלת עם ישראל לארצו?
קריאה ראשונית של הפסוקים מעוררת תחושה שהקב"ה מבקש כביכול להקשות על משה: "וראה בעיניך כי לא תעבֹר" – "והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה". אתה רק תראה, אך הביצוע יהיה ביד יהושע. משה רבנו ממחיש אפוא בגדלות תגובתו כי הוא עבד ה' בכל מהותו: הוא מתגבר על כאבו האישי ומעביר מייד את המושכות ליהושע.
אולם מאמו"ר הרב משה זצ"ל למדתי פירוש אחר, ולפיו הקב"ה איננו מקשה על משה אלא אדרבה, מחזק אותו: כוח הראייה שלך, משה, הוא כוח יוצר, ובזכותו ינחיל יהושע את הארץ. "ושא עיניך… וראה בעיניך" – "והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה". אומנם אתה אינך עובר את הירדן, אבל תלמידך ממשיך דרכך עובר בהשראתך – והרי זה כאילו אתה עובר בעצמך. לאדם כמשה רבנו, שביטל לגמרי כל שאיפות אישיות, אין מתנה גדולה מהידיעה שהמשימה הלאומית שהתחיל בה לא הייתה לשווא – כי יש מי שישלים אותה.
על רקע זה מנחה ה' את משה: "וחזקהו ואמצהו" – גבורתו של יהושע יונקת מכוחך, ומתוך כך יוכל לעמוד במשימה.
תורת חיים
"לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּו לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱ־לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם" (דברים ד, ב).
היינו מצפים שהתורה תדגיש את האיסור לגרוע ממצוות התורה יותר מהאיסור להוסיף עליהן, כי הגורע מצמצם כביכול את דברי הא־לוהים, ואילו המוסיף מעיד על זריזות מיוחדת.
אך לא כן הדבר. הגורע ממצוות ה' פועל מתוך חולשה אנושית, ואילו המוסיף מתיימר לתקן את הא־לוהים. על כן המוסיף על דברי התורה הרי הוא באמת גורע, כי בכך הוא מעיד שתורת ה' כביכול אינה שלמה.
נוסף על כך, הקב"ה ברא את התורה לפני שברא את האדם, כלומר התורה על כל פרטיה ודיניה מתאימה לאדם שנברא. התורה יודעת בדיוק מה אפשר לבקש מבן אנוש ומה אי אפשר לבקש ממנו.
מכאן עלינו ללמוד שאין לחפש תמיד את הפסיקה המחמירה, כי כל חומרה עלולה להביא לידי קוּלה.
הפסוק מדגיש – אל תוסיפו פן תגרעו! מה שה' מבקש מעמו הוא הדבר המדויק ביותר והמתאים לו ביותר.
התורה היא תורת חיים!
והודעתם לבניך ולבני בניך
"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן" (דברים ד, ט-י).
לפי הרמב"ן יש כאן מצווה מן התורה. המצווה כוללת את האיסור לשכוח את מעמד הר סיני ואת החובה לזכור את ההתגלות, כי ההתגלות היא מקור האמונה. בזכות מעמד זה, שבו ראו כל ישראל את הא־לוהים ושמעו את קולו, נחרט בליבם של ישראל שה' אמת ותורתו אמת, ומשה רבנו הוא נביא אמת. וכמו שמוטלת עלינו החובה לזכור את יציאת מצרים, כך חל חיוב על כל הורה ללמד את צאצאיו, בניו ובני בניו, על האירוע היחיד והמיוחד בכל תולדות האנושות, שבו התגלה ה' לעם שלם ואמר להם את דברו.
אומנם רבנו משה בן מיימון לא מנה מצווה זו במניין מצוות התורה. ודאי שהוא אינו כופר במרכזיותה, ואף הוא עצמו כותב שאמונת ישראל אינה נובעת מניסי יציאת מצרים אלא מהמעמד הגדול של נתינת התורה, ששם קץ לספקותיהם של כל הספקנים (הלכות יסודי התורה ח, א), אך עם כל זה לא מנה הרמב"ם את זיכרון האירוע כמצווה מן התורה. יתרה מכך, חג השבועות, הנקרא בתפילות "זמן מתן תורתנו", אינו מופיע בתורה כיום מתן תורה אלא כחג הקציר. מה פשר הדבר?
הרמב"ם מלמד אותנו שמעמד הר סיני אינו שייך למועד מיוחד וגם לא למקום ספציפי. אכן התורה ניתנה בהר חורב. הר חורב הוא מקום במדבר שבו לא גרים בני אדם, ואחרי ההתגלות הוא חזר להיות מקום סתמי ככל המקומות, ואפילו תאריך מתן תורה שנוי במחלוקת בין התנאים – אם אירע בו' בסיון או בז' בסיון. מכאן שהתורה אינה מצטמצמת, לא למקום מסוים, לא לזמן מסוים וגם לא לטקס מסוים.
אין ביהדות טקס המזכיר את מעמד הר סיני, אך יש חובה תמידית ללמוד תורה ולהורות אותה לדורות הבאים. לא האירוע עצמו הוא המכונן אלא התוכן שניתן בו, התורה עצמה. התורה צריכה להיות בכל יום כחדשה בעינינו כאילו ניתנה זה עתה, ובכל יום אנו מקבלים אותה בהתלהבות מחדש.
לא בטקסים ובאירועי נוסטלגיה מחייבת אותנו התורה, אלא בלימוד יום יומי ובהתקדמות אין סופית להרבצת התורה בכל מקום.
"הדברים אשר ראו עיניך", שאותם אין לשכוח, אינם עצם האירוע אלא הדברים שנאמרו בו, שנאמרים היום ושייאמרו בעתיד. "והודעתם לבניך ולבני בניך".
למען ינוח עבדך ואמתך כמוך
בפרשת יתרו ציוותה אותנו התורה על יום השבת:
"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱ־לֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות כ, ז-י).
בפרשתנו מצוות השבת חוזרת ונשנית:
"וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ" (דברים ה, יד).
כמה מפתיע הוא הפסוק! בציווי זה השבת היא כל כולה מצווה שבין אדם לחברו. אינך מצווה לנוח כדי לזכור שה' ברא את השמיים ואת הארץ – אלא כדי שעבדך ואמתך יזכו לנוח! אינך שובת ממלאכה רק למען עצמך – אלא למען אלו שמנוחתם עליך.
הדברים מתבררים בפסוק הבא (טו):
"וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת".
השבת נועדה להזכיר לנו שאנו עצמנו היינו עבדים בארץ מצרים, ועל כן אין לנו כל עילה להתגאות על אחרים. עלינו להתמלא בענווה ולא לתת ליֶצר השלטון לשלוט בנו. השעבוד במצרים וגאולתנו משם נטעו בנו את הכוח לכבד כל אדם באשר הוא, ולהבין כי כולנו גם יחד עבדי ה'.
כמובן שהבנה זו אינה סותרת כלל וכלל את אשר פירשה התורה בפרשת יתרו – "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ… על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו":
רק מי שמכיר בבורא העולם ומבין כי הוא יציר כפיו כשאר הברואים יכול להשתוות לעבדו ולנוח למענו.
שמע
בפרשתנו מופיע פסוק המוכר לכל יהודי באשר הוא:
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ־לֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד).
בפסוק זה כל מילה נושאת משמעות עמוקה:
שמע. התורה בוחרת היטב את מילותיה. לא נכתב 'האמן', לא נכתב 'דע', וגם לא 'קבל' – אלא דווקא שמע. על איזו שמיעה נצטווינו?
עלינו לשמוע את קולנו הפנימי. אי אפשר לכפות אמונה, אך אפשר גם אפשר לבקש מאיתנו לעצור לרגע, להתרומם מהמולת החיים, להתכנס פנימה ולהקשיב לעצמנו – ואז נשמע קול פנימי, חזק וברור, האומר לנו שהאדם איננו מרכז העולם, אין הוא היוצר ואין הוא כול יכול. במרכז ההוויה נמצא הא־ל, ואם נדבק בו יהיו חיינו מלאי ערך ומשמעות.
ישראל. עם ישראל הוא האחראי על הקריאה שיש אמת עליונה, אמת שאינה ניתנת לשינוי. אומנם ישנן התפתחויות במציאות – העולם של היום אינו דומה לעולם של אתמול, והעולם של מחר לא ידמה לעולם של היום – אך מעל לכל השינויים וההתפתחויות יש עולם של ערכים מוחלטים, ואנו, עם ישראל, מקיימים אותו ושומרים עליו.
ה'. לפי המסורת שם זה הוא המבטא את התגלות הא־ל במידת הרחמים. הבריאה היא מתנה שניתנה לנו ברחמי ה', ועלינו ללמוד ממידה זו ולנהוג על פיה ביחסינו עם הבריות.
א־להינוּ. שם א־להים מבטא את גילוי הא־ל במידת הדין. עלינו להשקיע מאמץ כדי להיות ראויים בדין לאותם חיים שהוענקו לנו ברחמים רבים.
ה'. שם ה' מופיע בשנית ללמדנו שגם מידת הדין יסודה ברחמים. אהבת ה' מלאה באמון בבריותיו ובמתן כוחות לאדם להאמין בעצמו, להעריך את יכולותיו, להתעלות מעל הקשיים המושכים מטה ולחיות חיים ראויים. כשם שמאמן ספורט דורש מהספורטאי המתאמן מאמצים גדולים, כך הא־ל מלא הרחמים דורש מאיתנו לחיות על פי אמות המידה שהוא קבע. אמונת ה' בנו שאנו מסוגלים לחיים מלאי משמעות, ותביעתו מאיתנו לממש את יכולותינו, הן המעידות יותר מכול על אהבתו הגדולה כלפינו.
אחד. המילה המסיימת את הפסוק מורה כי אין כוח יוצר בעולם מלבד הא־ל יתברך, ורק אליו עלינו לפנות, בלי שום אמצעי. הוא האחד והיחיד השומע את תפילותינו ואת בקשותינו, והוא קרוב לכל קוראיו הקוראים אליו באמת.
נשתדל לחיות על פי הערכים שהעניק ה' לנו – ונזכה שישמע את קולנו.