עיוני משה

פרשת שמות

"וַיֵּיטֶב אֱ-לֹהִים לַמְיַלְּדוֹת, וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד" (א' כ'). נראה לומר, שסופו של הפסוק מפרש את ראשיתו. הווה אומר כך: במה היטיב הקב"ה לַמיילדות? – בכך שנתקיים, בזכות פועלן: "וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד". ריבוי העם, המבטיח את נצח ישראל, זהו עצם הטוב שהוענק למיילדות, וזהו שכרן לדורות עולם.

ידועים המדרשים על כך שכבר מן היום הראשון להיוולדו נראו במשה סימנים שמזומן הוא להיות אישיות מיוחדת, ושכבר בילדותו ניכּרו שאיפותיו וגעגועיו לרוחניות גבוהה ובלתי רגילה. גם בפשט הדברים, קשה להניח שבת פרעה היתה מאמצת לה לבֵן כל אחד מילדי ישראל – ויש לומר שאמנם היא הבחינה בו, בָּרַך הנולד, שהוא בעל תכונות יוצאות מן הכלל.

וכאשר גָדֵל משה, הננו מכירים אותו כאיש המעלה:

על אף חינוכו בבַית נוכרי, בבֵית מלך מצרים – שבוודאי מלא היה שעשועים ומעדנים – הוא לא הראה עניין בכל אלה. בנשמתו ובעומק ליבו היה הוא יהודי, ובעל גאוות יהדות, עד שעזב את בית מלך מצרים כדי להתקרב אל אחיו הנענים: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלוֹתָם" (ב' י"א).
בעֵרנותו לזהות כל עוול, היתה עינו חדה ביותר – ונכונותו להתערב מיד היתה ממש יוצאת דופן. ראשית, הוא הבחין באיש המצרי המכה איש עברי מאֶחָיו – ולא היסס לרגע, "וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (ב' י"ב).
למחרת היום מתברר שנכונותו זו קיימת גם כלפי פנים, לשפוט בין שני אחים נִצים: "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים, וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע: לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?" (ב' י"ג). הנה מתגלָה גם מוסריותו הנעלה: תחת אשר ישרור שלום בין האחים, ויקויים הצו "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט י"ח), צָפָה ועולה השנאה ההדדית, הדילטוריה בין האחים. משה איננו יכול לסבול זאת! בדרך דרש, מן העומק, ניתן לפרש שכאשר הוא אומר: "אָכֵן, נוֹדַע הַדָּבָר" (ב' י"ד), הריהו כאומר ומסביר: אכן, עתה נודע והתברר לי מהי סיבת השיעבוד, מדוע נמשכת עוד ועוד גלות ישראל בבית-העבדים – אכן, נודע הדבר!
"וַיָּבוֹאוּ הָרוֹעִים וַיְגָרְשׁוּם [= את בנות יתרו], וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" (ב' י"ז). שוב מתגלָה כאן מידת הצדק אשר אוחז בה משה, המתגייס לעזור לַחלש ולַנרדף: הוא בא מארץ רחוקה, נווד, פליט בעצמו, אין הוא מכיר את הבנות הרועות, ובכל זאת – קול פנימי כמו מצווה עליו: "פְּעל!"… משה נענה להרגשתו הפנימית – "וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן" – ללא פחד מן הגברתנים אשר מן הסתם יכולים היו להכותו נפש; כי אין דבר העומד בפני תחושת הצדק – וגבורת המעשה – להציל עשוק מיד עושקו.
"וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ [= יתרו], וַיִּתֵּן אֶת צִפּוֹרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה. וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשׁוֹם כִּי אָמַר: גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (ב' כ"א-כ"ב). שוב מגלֶה כאן משה גבורה יהודית: הוא גר בביתו של כומר נכרי האדוק בָּעבודה הזרה, נמצא תחת חסותו, מקבל את בתו לאשה – ובכל זאת הוא מעניק לבנו שֵם המדגיש את העובדה שגֵר הוא בארץ הזאת, ואין זו ארצו אלא ארץ זרה. זהו משה, אשר בכל הנסיבות נשאר הוא יהודי, בליבו ונשמתו.

"וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (ג' י"ב).

אם נרשה לעצמנו לומר את דבר הקב"ה למשה, בלשוננו אנו, הרי כך הם הדברים: אם סבור אתה, משה, שהינךָ מכיר את העם הזה, קשה העורף – שישראל כפי שהם אינם מוכנים לקבל את התורה – כי-אז טעות היא בידךָ. צריך אתה להכיר את כוחו הגדול של ההר הזה, מצד אחד, ואת פנימיות נפשם של צאצאי האבות הגדולים, מצד שני. בכל יהודי ישנה נשמה בוערת, וכאשר יעמדו רגליו בַּמקום הזה, המקום בו הסנה בוער בָּאש – תתגלה פתאום הפנימיות, ותפרוץ… היהודי אשר במשך מאות שנים נשם את הגלות בנשמתו – יתעורר לפתע במעמד הר סיני. זהו עם ישראל: קל ליפול – אבל גם קל רגליים לרוץ אל הר סינַי. כאן יתחלף האוויר אותו הוא נושם; כאן הוא ינשום עמוק את האש, אש הקודש, אש הסנֶה שאיננו אוּכָּל.

בענוותנותו, ממעט משה את עצמו, שואל "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?" (ג' י"א), וגם מבטא חוסר אמון בנכונותם של ישראל לקבל את נבואתו: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקוֹלִי, כִּי יֹאמְרוּ: לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" (ד' א'). ניתן להבין שֶמשה סבור כי אחרי שנים כה רבות במצרים נעשתה העבדות לחלק מאישיותם של בני ישראל. מַהפַּך האופי – מעם נִדכָּא ומשועבד, פיסית ונפשית, לעם גֵא הקם לצאת ולהיגאל – נראה לו כבלתי אפשרי.

ובכן, על שאלתו של משה "מִי אָנֹכִי", משיב לו הקב"ה: "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ" (ג' י"ב); כוחךָ שלךָ אמנם מוגבל, אך בהיותי עמךָ – אני ה', אשר לכוחי אין כל גבול – מובטח אתה בהצלחת שליחותךָ. וכלפי אמירתו של משה שבני ישראל לא יאמינו לו, נותן לו הקב"ה שלושה אותות: אות המטה הנהפך לנחש, היד הלוקָה בצרעת, ומי היאור הנהפכים לדם. שלושה שינויים בַּטבע, ההופכים – לשעה – את טיבו של הדבר למשהו אחר לחלוטין, ואחר כך שב כל אחד לטבעו ולמצבו הראשון מקדמת דנא.

כך הסביר הקב"ה למשה כי עם ישראל – בטבעו – הריהו עם חזק ומאמין, כי שורשם מאברהם יצחק ויעקב; גם אם על ידי העבדות ירדו אמנם ממדרגתם זו, הרי זהו מצב זמני וחולף, והנה באה השעה בה עומדים ומסוגלים הם לשוב אל כור מחצבתם, אל מצבם הראשוני. לכך נועדה שליחותךָ – משה – ועצם הזימון בין המושיע אשר נמצא עתה, לבין גודש הסאה שאין בני ישראל יכולים עוד לשאת את קְשי השיעבוד, גם הוא אות בפני עצמו כי פקד ה' את עמו.

"וַיֹּאמֶר לוֹ [= משה ליתרו]: אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם, וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים; וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה: לֵךְ לְשָׁלוֹם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן: לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם, כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ"; (ד' י"ח-י"ט).

גם כאשר שהה משה במדיָן, בבית יתרו, לא פגה לרגע אהבתו לעמו, ועדיין הם 'אֶחָיו אשר במצרַים', ובכל צרתם לו צר.

ויש לשים לב שהחלטתו של משה לצאת לַדרך באה מתוך נפשו, מדאגתו העמוקה לאֶחָיו, ורק אחר-כך – בפסוק הבא – מצווה עליו ה': "לֵך שוב מצרָים". מתגלֶה כאן עיקרון חשוב אשר פוגשים אנו אצל נביאים ושליחים, כי לא פעם ההתעוררות הראשונית באה מלמטה, מנפשם שלהם, ואז מסכים הקב"ה על ידם ומתרגם זאת לצַו א-להי. "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו", אמרו חז"ל, וסמכו לכך את דבר ישעיהו (מ"ח י"ז): " אֲנִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ … מַדְרִיכֲךָ בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ"; (ילקוט שמעוני, במדבר, תשס"ה).

בשיאו של השיעבוד מחליט פרעה שלא לתת עוד תבן לבני ישראל לצורך ליבּון הלבֵנים – ולחייבם לקושש את התבן בעצמם. היתה זו הדְיוטה התחתונה של הסֵבֶל, כאילו לא העבדות היא הבעיה אלא חסרונו של התבן… ומן הדיוטה התחתונה, בבת אחת, מעלה הקב"ה את ישראל אל השחרור והגאולה. בַּפסוק האחרון בפרשתנו אומר הקב"ה אל משה: "עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה, כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (ו' א'). הפשט הוא כי פרעה יגרש את העם ביד חזקה, אך עומק הפשט הוא שהיד החזקה ידו של הקב"ה היא, השלוחה בפרעה על-מנת שישַלַח את ישראל. כך אומר משה אל העם, בדיעבד, פעמים הרבה – למשל בסוף פרשת בוא: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה … וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ … כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִיאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם". (י"ג ג'-ט').