עיוני משה

"וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חוֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ … וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חוֹתְנוֹ – [לעצותיו כיצד יש לשפוט את העם] – וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר"; (י"ח ז', כ"ד). הנה, לומדים אנו ממשה שיעור חשוב כיצד יש להתייחס אל הזולת – ואף אם נכרי הוא.

משה, איש האֱ-לֹהים, הקרוב לקב"ה יותר מכל ילוד אשה, נשאר גם 'אדם מן היישוב' ונותן כבוד ואהבה לחותנו, בבואו אליו. לא טוב הדבר, שיעלה האדם עד שמים מבלי להישאר על הארץ. האידיאל הוא: "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ" כבחלום יעקב (בראשית כ"ח י"ב). דווקא "עולים ויורדים" – כי גם בשעת העליה צריך אדם להיות נטוע בארץ, בין הבריות.

ובהמשך הדברים, לומדים אנו היאך קיבל משה ברצון את עצותיו החכמות של חותנו, ואכן מקובלים אנו כי "אם יאמר לךָ אדם יש חכמה בגויים – תאמין" (איכה רבה ב' ט'). שוב מתגלָה לנו כאן ענוותנותו של משה – "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חוֹתְנוֹ" – כפי שניסח זאת בן זומא במסכת אבות (ד' א'): "איזהו חכם? – הלומד מכל אדם, שנֶאמר (בתהלים קי"ט צ"ט): 'מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי'".

*

"אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ … לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (כ' ב'). פשט הכתוב הוא כמובן בדיבור ישיר אל כל העם בלשון יחיד, אך רש"י מביא גם דרש, בזו הלשון: "ולמה אמר [הקב"ה] לשון יחיד, 'אֱ-לֹהיךָ' [וגם: 'לךָ']? – ליתן פתחון פה למשה ללמד סנֵגוריה במעשה העגל. וזהו שאמר [משה, בפרק ל"ב פסוק י"א, בפנותו אל הקב"ה בלשון יחיד: 'וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהָיו, וַיֹּאמֶר]: לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ?' – [הרי] לא להם ציוויתָ 'לא יהיה לכם אלהים אחרים', אלא לי לבדי".

קשָה מאוד המחשבה הזאת, שבשעה נשגבה כזו – בה מוסר הקב"ה את דְבַר קודשו לדורות עולם – חבוי גם הרהור המכוּוָן כנגד חטאם הגדול של ישראל, חטא הצפוי כבר מראש…

ואולם, אכן, עלינו ללמוד מכאן שכשם שיכול עם ואדם לעלות בשעה קלה מן הארץ עד רום השמים, כך יכולים אנו גם ליפול – בשעה אחת – משמי השמים אל תוהו ושאול-תחתיות. זהו כוחה של בחירה, אם לטָב ואם למוטב, וזוהי אחריותו של אדם, בכל רגע ורגע בחייו.

*

"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבוד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ" (כ' ח'). נראה לי שעלינו לקרוא את הכתוב כפשוטו, שעבודתנו בששת ימי המעשה איננה רשות, אלא מצווה – "תעבוד, ועשיתָ" – שכן חובת האדם לעבוד כדי מחייתו, ומתוך כך להתפלל ולצפות לברכת שמים ממעל.

*

"וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ … כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי …"; (כ' ט'-י').

בכל העולם – בתודעתם ובדתותיהם של כל האומות – השתרש עניין בריאת העולם בשבעה ימים. חרף נסיונות שונים שנעשו לאורך ההיסטוריה, ניצבת איתן המוסכמה של שבעת ימי השבוע – ששת ימי מעשה ויום המנוחה שאחריהם. כך מודים אפוא הכול – מדעת או שלא מדעת – כי בששת ימים ברא ה' את עולמו, ובַשביעי שבת.

ואולם, מעלה יתֵרה בישראל לעומת כל האומות, שאין לנו שמות מיוחדים לימי השבוע – כפי שמכנים אותם הגויים על-שם שמש ירח וכוכבים, ((Sunday, Monday, etc.        כך מושרש בקרבנו כל מעשה הבריאה דווקא ביחס לַשבת – ראשון בשבת, שני בשבת וכו' – וממילא מתבררת מעלת השבת וקדושתה, בהשלימה את ששת ימי המעשה למכלול אחד –  "עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (כ' י').

*

"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נוֹתֵן לָךְ" (כ' י"א). התיבה "למען" אינה מכוּונת לומר שכיבוד ההורים הוא עניין תועלתי – על-מנת שנזכה לאריכות ימים – אלא נתונה כאן הבטחה מאת הקב"ה, שבזכות כיבוד אב ואֵם יאריכון ימינו על האדמה אשר נתן ה' לנו.

והטעם לכך הוא פשוט – והרינו כאומרים אותו מפי הגבורה, כביכול: אביךָ ואמךָ, הם שיְצרוךָ. וכמובן, אין עניינם בךָ מסתיים בלידתךָ – כי-דווקא אז הוא מתחיל… הוריךָ השקיעו את כל אונם בגידולךָ, במה שמלידתךָ והלאה, היינו בכל ימי חייךָ. משמע אפוא שבכל יום ויום שאתה חי, על פי דמות הוריךָ ודוגמתם – ובין אם עדיין חיים הם ובין אם לאו – הרי חייךָ שלךָ נמשכים אִתם יחד, ושני הדורות נעשים כך לחטיבה אחת, יחד כאחד.

מעתה, מובנת אריכות הימים על הארץ – ברצף החיים של הוריךָ ושלךָ, וכך גם הלאה, חייךָ שלךָ עם חיי בניךָ, וחיי בניךָ עם בניהם – חיים עד העולם.

*

"בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (כ' כ'). לכאורה, צריך היה הקב"ה לומר: בכל מקום אשר תזכיר את שמי – אתה, ישראל – אבוא ואברכךָ, שהרי אם אמנם באה ההזכרה מצידו יתברך – הלוא מְלוא כל הארץ כבודו.

והפירוש הנכון נראה לי, שכביכול אומר לנו הקב"ה: בכל מקום אשר אתן לךָ להזכיר את שמי – בבתי מדרשות ובתי כנסיות – שם הריני משרה את שכינתי, ושם "אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ".