עיוני משה

"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כּוֹפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקוֹד אוֹתָם, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקוֹד אוֹתָם" (ל' י"ב).

רש"י פירש שהנגף עלול לבוא בשל עין הרע השולט במניין האנשים, אך אפשר לומר גם שעצם מניין בני ישראל כרוך בפגימה מהותית. הפגם הוא בכך שהספירה הופכת את האדם ל"מספר", כאילו כל שוויו של הקהל והעם מסתכם במספר הפרטים, וככל אשר ירבו – כך תגדל עוצמת הכלל. זו גישה אשר יש בה סכנה, כי האמת היא שכל איש ישראל – מלכתחילה, מעצם ברייתו כנשמה שבגוף – הריהו בריה שאין לה קִצבָּה ואין לה מספר. אדם אשר נשמת ה' בקִרבו איננו ניתן למיספּור.

ואם ישנו מצב היוצר כורח למנות את בני ישראל – חובה עלינו להביא על כך קרבן, או תרומה מיוחדת, על-מנת להפיג את אותה סכנה, ולפייס כביכול את מידת הדין. באופן כזה יתברר שהמניין איננו נעשֶׂה לשמו – כדי לדעת כמה הם אנשי העם – אלא נעשֶׂה הוא רק כ'מכשיר' לשם תכלית אחרת, מוצדקת, ואז אמנם "לֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקוֹד אוֹתָם".

*

"זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעוֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים – מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל … תְּרוּמָה לַה'".

בתרומת המחצית, שאיננה שקל שלם, וגם איננה 'איש כאשר ידבֵנו ליבו', ישנה אולי כוונה חינוכית, להדגיש לו לָאדם כי גם אם יתן את כל הונו – לא יוכל למלא בכך את כל מחוייבותו כלפי הקב"ה. תמיד, לעולם, תישאר התרומה בבחינת חלק – מחצית – ותמיד תהיה טעונה השלמה בכל מעשינו לפני האֱ-לֹהים.

כוונה נוספת ישנה כאן, בכך שכל אחד ירגיש שהוא מהווה חלק מן הכלל. כי עם ישראל הריהו חטיבה אחת שלֵמה אשר כל יהודי משתתף בה, כשם שכל תפירה ותפירה משתתפת ותורמת לשלמותו של הבגד. יתר-על-כן, העובדה שסכום התרומה הוא זהה – מוטל על כולם בשווה – עובדה זו מסייעת לָאדם לדכא כל גאווה, כאילו מעלה יתֵרה יש בו לעומת חברו. סוף כל סוף – כך נרמז כאן לכל איש ואיש – אינךָ אלה "מחצית", ועוד עליךָ לעבוד ולהתאמץ כדי למלא את החסר ולהשלים את תכליתךָ בַּחיים!

*

"שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קוֹדֶשׁ לַה' … בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִיא לְעוֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ". (ל"א ט"ו-י"ז).

יש להדגיש שהמלאכה בששת ימי המעשה הינה מצווה – "שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה" – מצווה שהיא ההכנה לַיום השביעי. אם לא נעשה מלאכה בששת הימים – לא תהא השבת כתר לַבריאה כולה, כפי שראויה היא להיות.

כי אי אפשר לגוף בלי נשמה, ואי אפשר לנשמה בלא גוף. המעשה בששת הימים משול לגוף, ומכוחו נכנס האדם אל השבת אשר היא בבחינת הנפש – "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ". בדרך זו מִתדַמֶה האדם ליוצרו: כשם שעמל הקב"ה כביכול במלאכת הבריאה ששה ימים, כך נעשה גם אנחנו, ונעשה זאת בקדושה; וכשם שעם תום ימי המעשה נכנס הקב"ה אל השבת – נשמת כל העולמים – כך ניכָּנֵס אליה גם אנו. בַּמעבר מן הפרוזדור אל הטרקלין מגלים אנו את השכנת הנשמה בַּגוף, במכלול אחד של קדושה: קדושת השבת הקורנת על ימי המעשה.

*

…"וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרוֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ … וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אוֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה, וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. … וַיִּקְרָא אַהֲרוֹן וַיֹּאמַר: חַג לַה' מָחָר. וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עוֹלוֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים, וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכוֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק". (ל"ב א'-ו').

לפי הנראה מן הפסוקים, בני ישראל לא חיפשו עבודה זרה, ולא תרו אחר תחליף לא-לֹהים. כוונתם היתה למצוא עצה לעבוד את האֱ-לֹהים בדרך המחשה: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ". רצונם היה במגע מיידי עם הא-לֹהים, בעוד אשר אישיותו של משה היתה בעיניהם חידה סתומה.

באותה שעה, הם כאילו חשבו ואמרו: משה עלה השמיימה כמלאך, נעלם שם, והרי אנו חשבנוהו לאיש! מדרגת 'איש האֱ-לֹהים' – שהוא גם בחינת איש וגם מבטא הופעה אֱ-לֹהית, ללא סתירה בין השתיים – מדרגה זו נשגבה מהשגתם, וגרמה להם בלבול רוחני: "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (ל"ב א').

ומכל מקום, גם כאשר עושה אהרון את העגל כחומר, כמתכת יצוקה, אומרים עליו בני ישראל: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" – והלוא ודאי יודעים הם שהקב"ה העלה אותם ממצרים, אלא שביקשו, כאמור, המחשה והגשמה של הרוח בחומר, כי אין הם יכולים לעמוד בעיקר האמונה ש"אין לו דמות הגוף ואינו גוף". גם למחרת היום, כַּכתוב בפסוק הבא: "וַיַּעֲלוּ עוֹלוֹת וַיַּגּישׁוּ שְׁלָמִים", משמע שמקריבים הם לא-לֹהים – "חַג לַה'" – אלא שמרוב שמחה והוללות, אכילה ושתיה, נפלו ארצה ועשו מה שעשו. בסחרור החושים, בפֶרֶץ היצָרים, כבר איבדו את יכולת ההבחנה בין אמת לבין הבל, בין ה' אֱ-לֹהים אמת לבין הֲבֵל ההֲבָלים, "הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ וְצוֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ" (ישעיהו מ' י"ט).

*

"וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. … וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ, הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ, וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם". (ל"ב ל"ב-ל"ד).

יש להתבונן בעומק אהבתו של משה לישראל, ובגודל נפשו בשעה שהוא אומר כלפי מעלה: "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". במעמד נורא זה – כאשר כמעט, חלילה, נגזרת כליה על ישראל – מבטל משה את כל עצמיותו כלפי העם, אף-כי נפלו וחטאו. בפני שיא כזה של גדלות כלפי שמיא וביטל כלפי ארעא, כביכול, לא יכול היה הקב"ה לעמוד – ונענָה לו, למשה, באומרו: "הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ".

*

"וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִיעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ, לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ, וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה. … וַיֹּאמֶר אֵלָיו [משה]: אִם אֵין פָּנֶיךָ הוֹלְכִים – אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲנִי וְעַמֶּךָ? הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ, וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה, כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם". (ל"ג י"ג-י"ז).

ובכן, בהמשך הדברים, שב משה ומציג לקב"ה, כביכול 'אולטימָטום', לאמור: "אִם אֵין פָּנֶיךָ הוֹלְכִים – אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה". פעם אחר פעם הוא מדגיש שאין כל אפשרות להפריד בינו לבין העם כולו: "וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה", "אֲנִי וְעַמֶּךָ" ניצבים לפניך יחדיו; אשר יהא בחלקי כך יהא לכולם, ואשר תשית עליהם כך עשה עימָדי. תפילתו הנשגבת של משה, למצוא חן בעיני הקב"ה, מתפרשת מיד כתפילה למציאת חן כוללת – המנהיג עִם העם, יחד כאחד: "הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ, וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

והנה, האולטימטום פעל את פעולתו, ומשה נענָה בַּשנית: "גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה, כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם". ידיעה זו – חיבור של אהבה היא: אהבת ה' למשה האוהב את עמו ומוליכם אִתו יחד, הלאה ומעלה, דרך המדבר עד מְבוא הארץ.

*

…"שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר ציִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חוֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בְּחוֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם"; (ל"ד י"ח).

אמנם צעקו אבותינו אל ה' מרוב עבודה וסֵבֶל בארץ מצרַים בבית העבדים, ואמנם – לבסוף – גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, אך בכל זאת, מה בא ללמדנו "חוֹדֶשׁ הָאָבִיב" המוזכר כאן פעמיים? על דרך הדרש ניתן לומר שהכתוב רומז לנו דבר-מה – כמין 'בניין-אב' מיציאת מצרים ליציאת גלויות בַּדורות שֶיבואו:

לומדים אנו מן הכתוב כי חובה עלינו לצאת ממצרים ולמאוס באמונות הגויים, לא רק כאשר הננו במצוקה, אלא אף אם ישיבתנו בגלות היא בבחינת "חוֹדֶשׁ הָאָבִיב" – בשפע חומרי ובהיותנו נהנים מ'כל טוב מצרַים'. גם כאשר חיינו בגלות טובים הם – זאת לדעת – אין הם חיים ראויים לנו, ועלינו לקום ולברוח משם. כל "אביב" בַּגלויות הינו אך מִקסַם-שוא, ואביב של פריחה אמיתית יבוא ויינעם לנו רק בארצנו.