עיוני משה

"וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ … וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (י' ב'). שתי מגמות מסתמנות בשאלת תכליתן של מכות מצרים. האחת מכוּונת אל פרעה ועמו, להענישם על יחסם לבני ישראל ולַחרות בתודעתם את הדבר לדורות – ככתוב (י' א'): "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אוֹתוֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ". המגמה השניה מכוּונת אלינו עצמנו, אל ישראל, כדי לחזק את אמונתנו, להחיות את נוכחותו של הקב"ה ופעולתו בדברי ימינו, ולַחרות גם בתודעתנו שלנו את הדבר לדורות עולם – "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'".

*

"וַיָּבוֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרוֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים: עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנוֹת מִפָּנָי? שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי! כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי, הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ. … וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרוֹן אֶל פַּרְעֹה, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם, מִי וָמִי הַהוֹלְכִים?". (שמות י' ג'-ח').

אמנם ימשיך פרעה גם עתה להכביד את ליבו, אך מן הבחינה הרוחנית הוא כבר עשה כִּברת דרך חשובה מאוד… הנה, בתחילת הדרך, כאשר דיברו אליו משה ואהרון בשם ה' אֱ-לֹהֵי ישראל, הוא התחצף ואמר: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקוֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל?! לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ!" (ה' ב'). ועתה, לאחר שבע מכות, שוב מובאת בפני פרעה אותה תביעה – דְבַר ה' מופנה ישירות אליו – וכבר אין הוא מתנכר. נראה שהוא "גילה" סוף סוף את אֱ-לֹהי ישראל (כשם ש"גילה" כבר מזמן את עם ישראל), הוא מכיר בו, נַענֶה למִצוָתו – נוקט בעצמו בשם ה' המפורש – ואומר: "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". כך רואים אנו בְּחוש כי מכות מצרים הועילו לחנך את פרעה, גם אם עדיין זקוק הוא לשלוש מכות נוספות עד שיאמר למשה ולאהרון: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי, גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם" (י"ב ל"א).

*

"וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבוֹתָם" (י' כ"ג). אור זה, נס בתוך נס מאיר בו. כי לא הסתפק הקב"ה בכך שהחשיך את יומם של מצרים, אלא עמד והאיר אף את לילם של ישראל. ניתן לדרוש ולומר שגילוי האור המיוחד הזה – הֵפֶך מכת החושך אשר הונחתה בו-בַּזמן על מצרַים – האיר את פנימיותם, את נשמתם, ואת חדרי ליבם של ישראל. באורו של האור הזה הם למדו לדעת ולהוקיר את הקב"ה, אורָן של ישראל ואורו של עולם.

*

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרוֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחוֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (י"ב א'-ב'). יש לשים לב כאן להדגשת התיבה "לכם", החוזרת פעמיים. כי בעוד בני ישראל נתונים במצרַים, באמצעו של תהליך ניתוקם משם – להיותם עם מובחן ועומד ברשות עצמו – הנה מִצטַווים הם במִצווה ראשונה המכוּונת רק ודווקא אליהם, גוי קדוש, קרוב ומיוחד לֵא-לֹהיו, ונבדל מכל אומות העולם.

"לכם", רק לכם, מתייחד החודש הראשון – חודש היציאה, כגיחה מן הרֶחֶם – להיות ראש חודשים. כי אתם, רק אתם, עתידים להיות מונהגים בהנהגה מיוחדת על-ידי אֱ-לֹהי ישראל אשר הפליא לחלץ אתכם מן המיצר – "לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי" (דברים ד' ל"ד) – "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ, וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"; (דברים י"ד ב').

*

"בֶּעָשׂוֹר לַחוֹדֶשׁ הַזֶּה – וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבוֹת, שֶׂה לַבָּיִת; (י"ב ג'). יש לומר שבני ישראל נזקקו לאותם ארבעה ימים, מיום העשור לַחודש עד ארבעה-עשר בו, כדי לבער כל חמץ מפנימיותם, להתנער מכל נגעי הנפש – מכל גיעולי נכרים אשר דבקו בהם – ולהיטהר בלב שלם.

אולי אותם ארבעה ימי הכנה הם שהשרישו בדורות ישראל את הצורך העז בהכנות לקראת חג הפסח, הכנות אשר מסתיימות אור ליום י"ד, כאשר בודקים את החמץ לאור הנר בַּחורים ובַסדקים, ומבערים את אשר נמצא – כל חמירא וחמיעא – מן הבית, ומחדרי הנפש.

*

לקראת היציאה, נצטווינו על הקרבת קרבן הפסח, אשר חז"ל כינוהו "פסח מצרים" – קרבן שהוא מקור לכל הפסָחים אשר מצוּוים אנו להקריב בכל שנה ושנה, שזהו קרבן שכינוהו חז"ל "פסח דורות". ורואים אנו היטב, באופן הציווי על 'פסח מצרים', היאך משריש בנו הקב"ה – באמצעות משה – תכונות והבנות אשר תבואנה לביטוי בכל מהלך העתיד, ב'פסח דורות'.

הנה, בַּציווי: "וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל" (י"ב ו') מודגש האיחוד הנתבע מאיתנו – איחוד לבבות כל ישראל במעשה הקרבן – איחוד שהוא תנאי לגאולה. ויחד עם האיחוד – מתקיים הייחוד, כי רק בני ישראל מקורבים לקב"ה בקרבנם, הם ולא אחרים, "כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ" (י"ב מ"ג). "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בּוֹקֶר", כדי שתמיד, לעולם, יהא הלילה הזה מיוחד לסדר הפסח. "וַאֲכַלְתֶּם אוֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן" (י"ב י"א), כדי שנתחנך כי תשועת ה' כהרף עין. "הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה', שִׁימֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדוֹרוֹתָם" (י"ב מ"ב), כי אֱ-לֹהינו, שומר ישראל, ישמרֵנו ולא יעזבֵנו לדורות עולם. "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" (י"ב מ"ו) – רמז ישנו כאן, שעלינו לשמור על העצם, על העצמיות, ולעשות כל דבר בשלֵמות הנפש.

ובעצם, עיקרון זה הוא-הוא דְבַר חכמינו הדורשים את הכתוב: "לְמַעַן תִּזְכּוֹר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים ט"ז ג') – "להביא [= לרבות אף] את ימות המשיח" (פסיקתא זוטרתי לפרשת ראה והגדה של פסח); כי גאולת מצרים הריהי יסוד לגאולה אחרונה, בבואו של משיח צדקנו.