עיוני משה

"וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא" – (אולי יש לפרש: למרות שקרוב הוא) – "כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים: פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאוֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (י"ג י"ז). והאמנם, לאחר שריחם הקב"ה על עמו והוציאם מעבדות לחֵרות – "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל וּבְאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים" (דברים כ"ו ח') – עדיין יתאוו ישראל לחזור למצרים?

ואין זו שאלה הנוגעת רק לצעדיהם הראשונים של ישראל אל מחוץ למצרים. פעם אחר פעם – במשך הילוכם במדבר – חוזרת הסכנה הזאת, אם בגעגוע העם ל"סיר הבשר" ואם באופנים אחרים. נראה לי כי יש לומר שבתת הכרתם חששו בני ישראל מן החיים בארץ ישראל. הם הבינו שהדבר כרוך במדרגה רוחנית גבוהה – כמעט כמלאכים המבטלים מעצמם כל תאווה – ולכן העדיפו להישאר בְּנמוך, בבחינת "וַיִּתְאַוּוּ תַאֲוָה בַּמִּדְבָּר" (תהלים ק"ו י"ד).

הנטיה הזאת לחיים קלים, לכל הנאות היצר הרע, מייצרת תעתועי נפש – כאשר פת חֲרֵבָה שהיתה להם במצרים הופכת ל"סיר בשר", זעקתם אל ה' שֶיושיעם נשכחת, והעבדות מצטיירת כרווחה: "בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂוֹבַע" (ט"ז ג'). התעתועים הללו אינם אלא כיסוי לרתיעה ממציאות של קדושה – כפי שכבר אמרו האומרים, שקל יותר להוציא את העם מן הגלות מאשר לעקור את הגלות מן העם…

בייחוד יש לשים לב לתלונת "מה נשתה" (סוף פרק ט"ו) – רק שלושה ימים לאחר שחזו עיניהם בַּשכינה, שנקרע להם הים וחֵיל מצרים טבעו בו, ושקראו כולם יחד: "ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד!" (ט"ו י"ח). עלינו להבין היטב שאין לאדם הבטחה עולמית, אין מצב של 'חסינות רוחנית'. תמיד תמיד נתון האדם בפני בחירה, וכל שעה עליו להחליט מחדש לאן דרכו – מַעלָה או מַטָה – ממש כאילו נוצר הוא מחדש בכל רגע ורגע.

*

…"וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נוֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר?" (י"ד י'-י"א). אכן, קשה להבין את הסתירה – היאך מצד אחד צועקים ישראל אל ה' בתפילה, ומצד שני מעדיפים לשוב מצריימה?..

ויש להודות כי סתירה מעין זאת לא הִרפתה מאִתנו בכל שנות גלותֵנו. חרף כל האנטישמיות והסֵבֶל, דבקנו בַּגלות – עם התפילות מדי בוקר וערב – ואפילו אהבנו את החיים ההם, בין גויים.

*

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם, וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. … וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ. אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'…" (י"ד כ"ט – ט"ו א').

בפסוקים אלה מסתכמת ישועת ישראל בים סוף, והנס אשר נעשה בים הוא גם סיכום כל ניסֵי יציאת מצרים – כאשר הוליך הקב"ה את עמו בַּיבשה, ופניהם אל דרכם לגאולה, ומאידך גיסא שיקע את משעבדיהם בים, וכך אבד זכרם.

או-אז, רק אז, הגיעו בני ישראל אל מעלת האמונה. "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" – קיבלו באמונה שדברי משה הינם נבואה ישירה מאת ה'. המילים "אָז יָשִׁיר" מבטאות הִשתנוּת פנימית חזקה: מִשעה שנעשו ישראל מאמינים – באותה שעה, ממש בו-בַּזמן – הם שרו לה', מעומק ליבם ונשמתם.

ובשירתם התעלו בני ישראל מן האמונה החיצונית, השטחית, אל האמונה השלֵמה שהביאתם לרוממות הנפש ולהשגות עליונות. עתה הם הבינו כי לעם ישראל ישנה תכלית אחרת מאשר לאכול ולישון, הם הכירו את מושיעם במלוא שיעור-קומה כפי שמופיע הוא עכשיו – "מִי כָמוֹכָה בָּאֵ-לִים ה'" (ט"ו י"א) – וכפי שיופיע לעדי עד: "ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד!" (ט"ו י"ח).

*

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא" (ט"ז ד'). לכאורה, לא ברור היאך מהווה ליקוט המן ניסיון לעם, האם הולך הוא בדרך התורה. אך נראה כי יש לומר כך: נטייתו הטבעית של אדם היא להכין ולאסוף לו מזון לכמה וכמה ימים, שיהיה "המקרר מלא" – כי כאשר יש לו רק ליום אחד, הריהו חרד ליום מחר וטרוד כל היום. והנה, דווקא בנקודה זו מנסה הקב"ה את העם ובוחן את אמונתו – האם יכול הוא להתעלות מעל דאגתו מה יאכל מחר, ולהשליך יהבו על הזן את העולם כולו, שיתן לו מחר כשם שנתן לו היום, ושאמונה זו תהא כה חזקה, עד שירגיש כאילו מְנת יום המחר כבר "מונחת בַּמקרר" כְּפַת בסַלו.

*

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בּוֹאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת, אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בּוֹאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן" (ט"ז ל"ד).

לחם הנֵס אשר אכלנו במדבר, אין הוא מזונֵנו בארץ ישראל. כאן עלינו לחיות חיים בריאים – "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה' ז') – ולא לסמוך על נסים. אין זו ירידת מדרגה, אלא אדרבה: דווקא זוהי המעלה הראויה. הנס בא רק כאשר אין האדם מסוגל לדאוג לצרכיו, והקב"ה עושה זאת במקומו. הדרך הראויה היא, כדבר רבן גמליאל במסכת אבות (ב' ב'), "יפֶה תלמוד-תורה עם דרך ארץ", שֶיעבוד אדם כדי מחייתו, והקב"ה יסייענו – "כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו" (תהלים ל"ד י').

והנה, כמה נהדרים הם חיים יהודיים בארץ ישראל, בזמן שבית המקדש קיים!

לאיזו מדרגה עליונה של קדושה עולים אנו ביום הכיפורים, כאשר כוהן גדול נכנס לפנַי ולפנים, כמִתדבק בַּשכינה – "מה נהדר היה כוהן גדול בצאתו מבית קודשי הקודשים בשלום בלי פגע". ובאיזו מדרגה היו אבותינו כשראו כוהנים בעבודתם, לוויים בשירם וישראל במעמדם. עם ישראל היה אז חי בארצו, עובד אדמתו, ונהנה מזיו השכינה. והנה, עזה היא תקוותנו שנזכה לשוב בקרוב אל כל אלה – למלכות שמים עלֵי ארץ, לבניין ארצנו בקדוּשה, באור פני השכינה.