עיוני משה

פעם אחר פעם מציינת התורה שבני ישראל עשו כל דבר ודבר בַּמשכן "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה"; [למען הדיוק, מופיע הצירוף בפרשתנו י"ד פעמים לאורך עשיית המלאכה]. אין זאת, אלא שבכל פעם ופעם מודגש מחדש – בַּהקשר של אותו כלי או אותו מעשה – עד כמה מזדהים ישראל עם הקב"ה במלאכת המשכן. מִתגלָה כאן זהות הכוונות – שרצונו של ה' יתברך בכל דבר ודבר מקויים על-ידי בני ישראל, העושים את המעשה מתוך אותו רצון עצמו – רצון הקב"ה שנעשה גם לרצונם שלהם.

ומה נעים הוא הפסוק המסכם את כל המלאכה, כאשר הביאו כל ישראל את מעשה ידיהם אל משה: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אוֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם מֹשֶׁה" (ל"ט מ"ג). ומה ברכה בירכם? – זאת אומר לנו רש"י בעקבות חז"ל (ב'ספרֵי' במדבר קמ"ג ומקומות נוספים) – "אמר להם: יהי רצון שתִשרֶה שכינה במעשה ידיכם".

ואמנם, לאחר שהוקם המשכן בשלמותו, אומרת התורה כי כיסה הענן את אוהל מועד "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (מ' ל"ד). זהו השיא שלקראתו נכתב ונעשָׂה כל מעשה המשכן, שיא הקִרבה הנפשית והחיבור בין הקב"ה לעמו – כבוד ה' שהוא גם כבוד ישראל!