עיוני משה

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כ"ה ח').

לא נאמר 'בתוכו' – בתוך המקדש – אלא "בתוכם", בתוך נפשם. ולפי עניות דעתי, זהו הפסוק המיוחד והמרגש ביותר, בכל דברי התורה. בשתי מילים אלה מאפיינת התורה את הקשר המיוחד בין הקב"ה וישראל, הקשר המתגלה בַּמקדש אשר אנו מצוּוים כאן לבנותו.

כי הנה, בבית המקדש ידורו כביכול הקב"ה ועמו ישראל יחדיו, וייהנו מזיו השכינה. איזו קירבה מיוחדת היא זו, אשר קשה לתארה במילים! כמין חלום מתגשם כאן, שהקב"ה ואנחנו נדור יחד – ודווקא לא בשמים, אלא ממש על הארץ!  ובצירוף-הדברים הזה, הקורן מבית המקדש אל כל העם, ירגיש כל אחד מישראל את נוכחותו של ה' יתברך בתוך ליבו ונפשו, בקִרבה עצומה, "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".

*

ונראה שברוח זו יש לפרש את המדרש – המובא גם ברש"י (כ"ה מ') – "שנִתקשה משה במעשה המנורה, עד שהראה לו הקב"ה מנורה של אש", וציוָהו לעשות כדוגמתה. לא היה זה כמובן קושי טכני-הנדסי, אלא קושי רוחני – שאפילו משה רבנו לא הבין היאך תדלוק ותאיר אש השכינה בתוך נפשם של ישראל, היאך יתקשר החיבור הנשגב הזה בין אֱ-לֹהים ואדם בתוך נשמת כל אחד מישראל. על כן צריך היה הקב"ה להראותו מנורה של אש – כביכול, המנורה ואש נרותיה מתלכדים יחד, וכל כולה אש – כשם שנשמות ישראל, בהיותן בית קיבול לַשכינה, נעשות כמוה – ממינהּ – כיֵשות של שכינה, "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".

*

עוד יש לפרש שעצם ההשתתפות של כל איש מישראל בעשיית הבית, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ", מביאה להתקרבותו אל השכינה – התקרבות המתבטאת בהרגשת יֵשותו של אֱ-לֹהֵי ישראל בתוך תוכו ממש. מכאן נובעת משמעות נוספת של המילים הללו – "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" – היינו שיעשו ישראל את כל חייהם למקדש. כל מחשבותיהם ומעשיהם יהיו בקדושה – הכול מכוּוָן אל השכינה – ואז, מכוח תחילתו של הפסוק המופלא דנן, מתקיים גם סופו: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".

*

בארון הברית, ארון העדות, מתגלָה מידת השלֵמות – ומתגלֶה ייחוד ה' וישראל – במידה שאין למעלה ממנה.

ראשית, שמים אנו לב אל אופן ציפוי הארון בזהב: "וְצִפִּיתָ אוֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ" (כ"ה י"א). הווה אומר כי פנימו וחיצוניותו של הארון חייבים להיות שווים – תוכו כברו וברו כתוכו – כולו זהב טהור. כך יוצא שמה שנִראֶה פנימה, אל החלל בו מונחים לוחות הברית, הוא-הוא גם מה שנִראֶה החוצה, לעיני ישראל.

לאחר מכן מצוּוֶה משה לעשות על מכסה הארון שני כרובים, שווים זה לזה – "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פּוֹרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סוֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפּוֹרֶת, וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו, אֶל הַכַּפּוֹרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" (כ"ה כ'). שוב מתגלָה לנו תמונה מופלאה של שלֵמות: "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" – ייחוד מלא בין הקב"ה לבין עמו ישראל – ייחוד הקשור אל התורה המונחת בתוך הארון.

כך מתחדשת שם תורה, בקול ה' הדובר אל משה מבין הכרובים, אשר פניהם אל הכפורת – אל התורה – כשם שמביטים הם גם זה בזה: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפּוֹרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת" (כ"ה כ"ב). הווה אומר כי על-ידי לוחות העדות – על-ידי התורה – מתקשרת השכינה עם בני ישראל, ומתקיים ייחוד נשגב אשר קשֶה להביעו במילים:

מכאן: "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (שמואל-ב' ז' כ"ג), ומכאן: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד"! (דברים ו' ד').