עיוני משה

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם?" (ו' י"ב). שוב, כמו במעמד הסנה, ממעט משה בכוחו – בענוותנותו כי רבה. שוב רוצה הוא להשתמט מן המשימה. ושוב רואים אנו איך מתקן הקב"ה את גישתו – ומתוך כך מעניק לו כוחות חדשים. משה קובל כי בני ישראל "לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי", ואומר לו הקב"ה, כביכול: אין מדובר כאן בדברךָ האישי, דְבַר משה. ראשית, קח לךָ כבן זוג את אחיךָ אהרון, "רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה, וְאַהֲרוֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ" (ז' א'), וטובים השניים מן האחד; ושנית – לא מליבךָ אתה דובר, אלא את דבָרִי, דבר ה', אתה נושא: "אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ" (ז' ב').

עיקרון זה צפוי היה מראש, וכבר בעת מתן השליחות – לפני שחזר משה ואמר כי ערל שפתיים הוא – כבר הקדים הקב"ה ואמר לו: "אֲנִי ה', דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דּוֹבֵר אֵלֶיךָ" (ו' כ"ט). "אני ה'" נותן השליחות, אני הוא אשר מכוחי תדבר ובשליחותי תלך – וכך, מינֵיה ובֵיה, כבר נתונה הערבות למילוי הפקודה ולהצלחת השליחות.

*

"וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה … וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה, וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתַי, אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדוֹלִים. וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' … וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'". (ז' ג'-י"ג).

ההבנה הפשוטה היא שהקב"ה יַקשה את לב פרעה כדי שיוכל להכות בו. ואולם, יירָאֶה לי בבירור שאי אפשר לומר כך. וכי איך ייתכן שיעניש ה' את פרעה, כאשר הוא עצמו גרם לו שֶיחטא?  אשר-על-כן, יש להבין שהקב"ה הריהו כאומר: אני אחזק את לב פרעה כך שיוכל לעמוד בַּמכות, לא יישבר ויעמוד על שלו. לכן הוא יתעקש שלא להניח לישראל לצאת מארצו – ויהא זה רצונו הפנימי, רצונו העצמי ותכונתו האמיתית.

ואמנם, שוב ושוב מפגין פרעה את כוח עמידתו – "וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה" (ט' ז') – כי זהו בעצם טבעו. על אף כל המכות, האותות והמופתים, הוא נשאר אנטישמי. זה טבעו של גוי – וחסידי האומות הם מיעוט שבמיעוט; הכלל הוא כי "עֵשָׂו שונא ליעקב", וכמוהו כל הגויים.

עוד יש להדגיש שלא היתה זו רק שנאתו של פרעה לישראל – אלא גם של עבדיו ובני עַמו עִמו. הנה, הָא ראָיה, שלאחר מכת הברד נֶאמר: "וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ, הוּא וַעֲבָדָיו" (ט' ל"ד), ועוד קודם תחילתה נמצאו שם כאלה שסיכנו את עצמם ביודעין – ובלבד שלא ישעו לדבריו של משה המתריע מפני הברד: "וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' – וַיַּעֲזוֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה" (ט' כ"א), וסופם ידוע. הנה, מה גדולה היא שנאת הגויים לַיהודי!