עיוני משה

"וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם, אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם" (כ"ט מ"ה-מ"ו).

בפתיחת הציווי על מלאכת המשכן אמר הקב"ה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כ"ה ח'), וכבר עמדנו לעיל על משמעות השראת השכינה בתוך עם ישראל, ובנשמת כל איש ואיש. עתה – לקראת סיום הציווי – כופלת התורה את העיקרון הזה פעמיים: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ושוב: "לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם". קודם היה הדבר מעין כותרת מקדימה, ועתה מהווה הוא מעין סיכום לכל מעשה המשכן – המשכן אשר מכוחו מרגיש כל יהודי כי השכינה שרויה בתוכו ממש, בגופו ובנשמתו.