עיוני משה

"וָאוֹמַר אֲלֵיכֶם בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר: לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. … הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם, וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. וַתַּעֲנוּ אוֹתִי וַתֹּאמְרוּ: טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם … וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם … וָאֲצַוֶּה אֶת שׁוֹפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר שָׁמוֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו … וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם – תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו". (א' ט'-י"ז).

מקריאת הפסוקים – כפי שמציג משה את הדברים – מתקבל הרושם כאילו הוא אמר לבני ישראל כַּדברים הללו: "אמרתי לכם שאינני יכול לשאת לבדי בעול הנהגתכם, ואמרתי זאת כי הרגשתי שבעצם אין אתם רוצים בי… על כן הצעתי: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם, וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" – כדי שהנהגתכם תהיה מִכֶּם-עצמכם, בשר מבשרכם, הנהגה שבְּחרתם בה אתם".

שוב הננו עֵדים לגודל-רוחו וענוותנותו של משה – שאיננו נאחז בשְׂרָרַת מנהיגותו, אלא להיפך. לא רק שאין הוא נוטר לָעם על מחשבת ההדחה, לא רק שאין הוא נעלב, אלא שבַּמצב שנוצר מציע הוא-עצמו את השינוי – והעם הוא "המסכים" כביכול, ומשיב למשה: "טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת"… או-אז, ניגש משה לארגן ולגבש את הסֵדֶר החדש: מעתה, נציגי העם הם אשר יעמדו בראשו, שופטיו הם שֶישפְּטו, ורק אם יִקשֶה עליהם לפסוק דין ולהוציא משפט לאשורו – הנני, משה, לשֵרותם, ואשמח תמיד לסייע: "וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם – תַּקְירִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו".

*

"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ: נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ, וְיָשִׁיבוּ אוֹתָנוּ דָּבָר, אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבוֹא אֲלֵיהֶן". (א' כ"ב).

סיפורו של משה על השתלשלות הדברים מכוון אותנו לנקודת מבט חדשה: אל-נכון, מצביע כאן משה על יוזמת העם – "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם" – כעל תוכנית אשר סופה היה ידוע מראש, בבחינת 'סוף מעשה במחשבה תחילה'. פשר הדבר הוא כי מלכתחילה לא רצו בני ישראל להיכנס לארץ ישראל בהנהגתו של משה – לא רצו להתחייב לחיי עם קדוש בארץ קדושה – ועל-כן ביקשו להם טַצדְקָאות שֶיגרמו לַתוצאה הזאת.

כך נולד חטא המרגלים, שבעצם הוא חטאם של בני ישראל: הם יזמו את שילוח המרגלים כדי לעכב את התייצבותם לכיבוש הארץ, ואף-על-פי שהמרגלים שבו ממסעם ואמרו: "טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵינוּ נוֹתֵן לָנוּ", לא אבו בני ישראל לעלות (א' כ"ה-כ"ו). לסירובם זה הם המציאו נימוק אבסורדי – שֶבְּשִׂנאַת ה' אותם הוציאם ממצרים כדי לנפול בְּחרב יושבי כנען (א' כ"ז) – אך עֶמדתם נקבעה כבר מראש, כאמור, ועתה (בפסוק כ"ח) נותר להם רק לתלות אותה באחיהם אשר שבו מִתוּר את הארץ: "אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ"…

*

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, אֱמוֹר לָהֶם [לבני ישראל]: לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם, וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אוֹיְבֵיכֶם" (א' מ"ב). את המילה "אֵינֶנִּי" יש לפרק לשתי מילים: אין אני – ופירוש הדבר כך הוא:

עשרות פעמים בַּתורה נחתמות מצוותיו של הקב"ה בַּמילים: "אני ה'". כאן, כאשר מטיח משה בבני ישראל – בשֵם ה' – "כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם", הריהו כאומר להם כך: הצירוף "אני ה'" מבטא את נוכחות השכינה בקרב העם המקיים את המצווה, באופן חי ובלתי אמצעי. עתה – לאחר חטאכם העמוק – סרה מכם הבחינה הזאת, אין אֱ-לֹהים בלבבכם, ואַל לכם לקיים את מצוות המלחמה והכיבוש באופן מֶכָני, בהיותכם ריקים ועירומים מנוכחות השכינה. מלחמה שכזו לא תִצלַח!

*

"וְלֹא אָבָה סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִירֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ, לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (ב' ל'). הפירוש אשר פירשתי את הכתוב: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה" (בפרשת וארא) – הוא גם ההסבר להקשחת ליבו של מלך חשבון.

אין לומר שהקב"ה מַקשֶה את רוחו של סיחון כדי שיוכל צבא-ישראל להכות בו, שהרי אם הקב"ה גורם לו שיחטָא – איך יוכל להענישו על כך?

ויש לומר שמשמעות העניין היא שהקב"ה נתן בו כוח לעמוד מול ישראל ולא להיכנע. עיקשות זו, היא שהיתה באמת רצונו העצמי של סיחון – אך אלמלא אימץ ה' את לבבו לא היה מסוגל להוציא את רצונו אל הפועל, והיה נכנע בעל-כורחו. עתה – שעמד לו כוחו לעמוד במִריוֹ – הנה נחתך גם דינו: "וַיֵּצֵא סִיחוֹן לִקְרָאתֵנוּ, הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה. וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ. … וַנַּחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִים וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף, לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד" (ב' ל"ב-ל"ד).