עיוני משה

הפסוק האחרון בפרשה הקודמת (ל"א ל') מהווה הקדמה לַשירה הנשגבת של פרשָתֵנו, הלוא היא 'שירת האזינו'. בפסוק נֶאמר: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, עַד תֻּמָּם". שתי שלֵמויות אמורות כאן: שלֵמותו של העם – "כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל" – ושלֵמותה של השירה אשר דבריה תמימים, "עַד תֻּמָּם", כמקשה אחת.

השירה בוקעת ממעמקי ליבו ונפשו של משה. בטרם יפנה אל ישראל הוא מקדים דברים, כנוטל רשות מן הקב"ה – בורא שמים וארץ – ואת שניהם מעמיד הוא כשני עֵדים לשירָתו, שהיא גם צוואתו לפני מותו: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (ל"ב א'). אחר כך נותן הוא שבח לקב"ה – "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא, הָבוּ גוֹדֶל לֵא-לֹהֵינוּ" (ל"ב ב') – ואז הוא נושא את דבריו אל ישראל.

כל מהלך השירה נָסוב סביב העיקרון שהקב"ה הוא צדיק וישר, וכל הרעות הפוקדות את העם – כל הירידות והמכות אשר הוכה – כולן הן אך ורק באשמתו, כי חָטָא ומָעַל והִקשה את עורפו.

לדיוטה תחתונה מגיעים הדברים בפסוק כ"ו – "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם [= אשחיתם], אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם" – וכמעט נגזרה כליה על שונאיהם של ישראל… רק דאגת הקב"ה למעמד שמו בָּעולם היא שמנעה את הוצאת גזר-הדין אל הפועל, "פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ, פֶּן יֹאמְרוּ [הגויים האויבים] יָדֵינוּ רָמָה, וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת"…

ואמנם, אמת שמו ומלכותו של הקב"ה – בדברי הימים ובדינם של כל העמים – עתידה להתברר, ובכך באה השירה הזאת אל חיתומה: "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי, אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל. כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי: חַי אָנֹכִי לְעוֹלָם. … אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם. … הַרְנִינוּ גוֹיִים עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם, וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (ל"ב ל"ט-מ"ג).