עיוני משה

"וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ: אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי"… (כ"ו ה'). לכאורה, צודק ומסתבר פירושו של רבי אברהם אבן עזרא האומר כי ה'אובד' בארץ ארם היה יעקב. הנה אלה דבריו: …"ואילו היה 'ארמי' [מוסב] על לָבָן, היה הכתוב אומר 'מאביד' או 'מאבד' … והקרוב [= מסתבר] שֶ'ארמי' הוא יעקב. כאילו אמר הכתוב: כאשר היה אבי בארם, היה 'אובד', והטעם – עני בלא ממון".

ואולם, רש"י פירש בעקבות תרגום אונקלוס ש'ארמי אובד' הוא לבן הרשע, אשר "ביקש לעקור את הכול כשרדף אחר יעקב. ובשביל שֶחָשַב לעשות, חָשַב לו המקום כאילו עשה, שאומות העולם חושב להם הקב"ה מחשבה רעה כמעשה". גם נוסח ההגדה של פסח – "ולָבָן ביקש לעקור את הכול" – מתאים לפירוש זה.

*

"וַיָּרֵעוּ אוֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבוֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבותֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קולֵנוּ"… (כ"ו ו'-ז').

והנה, בספר שמות לא כתוב שבני ישראל צעקו אל ה' אֱ-לֹהי אבותם – אלא שנאנקו (או זעקו) מן העבודה, והקב"ה שמע את נאקתם זו. הדבר כתוב פעמיים, פעם כסיפור-דברים (ב' כ"ג-כ"ד), ופעם מפי ה' (ו' ה'). כך נֶאמר בשני המקומות: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבוֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבוֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּוֹר אֱ-לֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב". // "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אוֹתָם, וָאֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי".

ובכן, ניתן לומר שהכתוב מילא כאן, בספר דברים, את אשר החסיר בספר שמות. אך נראה לי שיש לפרש פירוש עמוק יותר, שאמנם – בְּגלוי – היתה זעקתם של ישראל רק מפני קשי השיעבוד, "מִן הָעֲבוֹדָה", אך מעומק נשמתם – באִתכַּסיָא – הם צעקו אל ה'. וה' יראה לַלֵבָב, מבין הוא את עומק לב ישראל טוב יותר מבני ישראל בעצמם – והא ראָיה שכאשר הוא נענָה לזעקתם לא היה זה רק כדי לרכך את קשיי העבודה אלא הרבה מעֵבר לכך: "וַיִּזְכּוֹר אֱ-לֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב". זכירה זו היא שהביאה לבסוף ליציאת מצרים, לביאת הארץ, ולעמידת איש-ישראל בחצר המקדש עם ביכּורֵי פרי אדמתו אשר נתן לו ה'.

*

"הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים, וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". (כ"ו ט"ז).

בעשיית המצוות "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" – ישנן שתי דרישות, ואולי עדיף לומר: שתי ברכות. האחת, לעשות את המצוות בַּכוונה הראויה, לא-רק כמצוּוֶה-ועושה אלא בכוונת-הלב; והברכה השניה היא שייכנס האדם ככל האפשר לפנימיותה של המצווה, יַפנים את תוכנה העשיר, ואז יבוא לידי שמחת-הנפש – לעשות רצון קונו.

*

וְעָנוּ הַלְוִיִּים וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם: אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' … וְשָׂם בַּסָּתֶר, וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ: אָמֵן". (כ"ז י"ד-ט"ו).

שנֵים-עשר "ארורים" קוראים הלוִיים באוזני העם – שנֵים-עשר איסורים אשר כל שבטי ישראל מתחייבים עליהם: "וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ: אָמֵן". והמייחד את כל האיסורים הללו בולט לָעין: אלה הם דברים הנעשים בַּסֵתֶר, בהיחבא, בין כתלי הבית או בַּחוץ באין רואה. כמעט בלתי אפשרית בעניינים אלה עדות בבית דין – וממילא כמעט שלא תיתכן ענישה על-פי דין תורה. על כן, בַּמקום שקַצרָה יד אדם, תבוא אזהרת "ארור" מן השמים – "וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן".

*

"יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ, כִּי תִשְׁמוֹר אֶת מִצְווֹת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו. וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ, וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ". (כ"ח ט'-י').

היאך ומדוע יקימֵנו ה' לו לעם קדוש? – הווה אומר: על-ידי שמירת מצוותיו. אין קדושה אחרת, זולתי זאת של שמירת כל המצוות! ומכוחה של הקדושה הזאת יראו גם כל יושבי תבל כי שֵם ה' נקרא עלינו – והם ירֵאים – ושמו של הקב"ה מתגדל ומתקדש בעולם.

*

"יַדְבֵּק ה' בְּךָ אֶת הַדָּבֶר עַד כַּלּוֹתוֹ אוֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". (כ"ח כ"א). אכן – גם בשעת הזעם – אין ה' עושה כָּלָה, ולעולם לא יכרית את עמו עד גמירא. עלול הוא לכלותנו "מֵעַל הָאֲדָמָה" – לגרשנו מארץ ישראל – ואז הננו נידחים אל בין הגויים, אך נותרים בַּחיים לפלֵיטה… כל המכות, כל הקללות המנויות כאן – כולן כואבות עד מאוד, משפילות עד עפר, אבל אין הן מכות כָּליל והֶרֶג ואובדן. כאשר אומרת התורה "עַד הִשָּׁמְדָךְ", "עַד אָבְדֶךָ", הרי עלינו לפרש: 'עד ולא עד בכלל' – והא ראָיה שאחרי "הִשָּׁמְדָךְ" עוד באות מכות חדשות וניחתות עלינו…

*

"וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה, וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ"… (כ"ח כ"ט). אכן, כֶּפֶל פורענות כאן – שהפיקֵחַ בַּצהריים כעיוור בָּאפֵילה; ידועה השאלה מה איכפת לו לָעיוור אם אור בַּחוץ או חושך – ונביא זאת מתוך הגמרא במסכת מגילה (דף כ"ד עמוד ב'):

"אמר רבי יוסי: כל ימַי הייתי מצטער על מקרא זה: 'וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה', וכי מה אִכפת לֵיה לָעוור בין אפֵילה לאורה? עד שבא מעשה לידי. פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפֵילה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לךָ? אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי, בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחָתין ומן הקוצין ומן הברקנין".

העיוור באפילה הוא אבוד לחלוטין, כי שתיים רעות אוחזות בו: מומו העצמי גורם לו לקושי אובייקטיבי, וגם בסביבתו – בין העוברים-והשבים – אין מי שיעזור לו, כי חשֵיכה גם להם ואינם מבחינים בו. כך ישראל ברִדתם ובחטאם: הם נעשו כעִוורים אובדי דרך, ובחֶשכַת הימים השחורים ההם – אין מי אשר יושיט להם יד…

*

"וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרוֹב, כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ". (כ"ח ס"ב).

זו קללה היוצאת לידי ברכה. אכן, רק "בִּמְתֵי מְעָט" נותרנו, ולארבע כנפות הארץ נזרֵינו אל בין שבעים אומות, אך סוף-סוף, ממתֵי המעט הללו יבָּנה העם מחדש: הם שיעשו תשובה, הם שֶייקָבצו שוב לציון, מהם יקום לנו דורו של משיח.

*

"וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת … וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאוֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת – וְאֵין קוֹנֶה" (כ"ח ס"ח). זהו חיתום הקללות בפרק התוכֵחה הזה, ואפשר, אולי, שברכה סמויה טמונה בשתי מילותיו האחרונות של הפסוק:

אכן, ככדור משחק נזרקנו מהָכָא לְהתם – מִגוי לְממלכה – כל ימי גָלותנו. והנה, לבסוף, הננו כה שפֵלים ובזויים, כסחורה שאינה מבוקשת – עד ש"אֵין קוֹנֶה"… ואולם, נקודת השפל הזאת עשויה להיות גם תחילת העליה: כי אם המוכר "זרק" אותנו אל הקונה שאיננו חפץ לִקנותֵנו – הרי שוב הננו לבדנו, על כורחנו נשארנו יהודים, ואולי מכאן נחזור אל עצמיוּתֵנו שלנו… אולי ינצנץ לנגד עינינו – מתוך החושך – פסוקו של בלעם האמור על ימי הזוהר שלנו: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכּוֹן וּבַגּוֹיִים לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כ"ג ט'); אולי נזכור את 'הכתובת' – היכן ביתנו – ואל ה' נקרא, ויענֵנו: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ-הּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ-הּ" (תהִלים קי"ח ה').