עיוני משה

"וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת, וְתָלִיתָ אוֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱ-לֹהִים תָּלוּי"… (כ"א כ"ב-כ"ג).

רש"י פירש את הפסוק בזו הלשון: "'כִּי קִלְלַת אֱ-לֹהִים תָּלוּי' – זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה; אחד נעשָׂה מלך ואחד נתפס ללִסטִיוּת ונִתלָה, כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי".

והנני מתקשה מאוד להבין את דברי רש"י – וצריך עיון גדול. ופשט הכתוב נראה לי שאין הקללה מכוּוֶנֶת כלפי מעלה, חלילה, ואף אין היא מוסבת על ההרוג כשלעצמו – כי אין איש בישראל, גם אם חָטָא ונידון והומת, אשר תחול עליו "קִלְלַת אֱ-לֹהִים". ואולם, עצם החיזיון הזה – שבן אדם מומת וגופו תלוי על עץ ומִתנוול במשך שעות ארוכות – הוא הדבר המקולל. כי קללה היא מאת השמים, והָיוֹ לא תהיה, על-כן: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא".

*

"וְיָד [= מקום מיוחד] תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶיךָ [= כֵּליךָ], וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אוֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". (כ"ג י"ג-ט"ו).

על פי הגמרא במסכת ברכות (דף כ"ה עמוד א') ה"יָד" היא מקום מיוחד לצרכים קטנים, והיָתֵד נועדה לכיסוי צרכים גדולים. צא ולמד עד כמה הקפידה התורה על קדושת המחנה ועל הליכות של צניעות – אפילו בלא כל עבירה – כי אין השכינה יכולה לשרות בְּמקום של התנהגות מופקרת.

*

"לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן, גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה" (כ"ה י"ג). הקפידה התורה להתרחק מן השקר, ואסרה לא רק את השימוש במשקולות של רמיה – זה הרי פשיטא – אלא אפילו את עצם קיומן, את החזקתן בַּכיס, היא קבעה כמִצוַת לא-תעשה. זהו הדבר עליו התפלל משורר התהִלים: "דֶּרֶךְ שֶׁקֶר הָסֵר מִמֶּנִּי, וְתוֹרָתְךָ חָנֵּנִי" (קי"ט כ"ט); וכך הוא הִנגיד בין השקר לַתורה, בין תועֵבה לְאהבה: "שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי וַאֲתַעֵבָה, תּוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי" (קי"ט קס"ג).